מנערת את שארית השינה העמוקה מעיניי
ונולד בי כאב של כמיהה
להעיף מבט חטוף אל אור יום חדש;
אולי אוכל לרכך את הנוקשות
שאין בה אלא צעקה של פחד
ואולי תבקע השמש ממעמקי שמים?!
אולי אז אוכל לצייר
את כל הרגשות הכבדים
חסרי הגוון, העצובים,
במקום להזיל דמעות?!
אולי אז אוכל לרדת אתך
עמוק מעבר לתחומי העולם
ולזכור... שאני ואתה -
זה לא כמו כולם.
אני יודעת אותך כפי שאתה
וכאשר אפקח שוב את עיניי
רוצה לראותך כמלאך עם חיוך מיוחד
שיאמר לי שהאושר איננו זמני
ואהבה אינה מייסרת אלא, תוססת וקיימת.
כמו במציאות של מלאכים.
מציאות בה תחושה קיימת ללא נגיעה
בה מרחפים גם ללא נשיקה,
מרגישים בלי לעשות אהבה.
מציאות של חלום אותך
ללא רצון להתעורר;
לדעת אהבה!
21/11/05 |
