הנה היא יושבת שם משחקת עם הבובה האהובה עליה, תמימה כזאת,
מלבישה את בובתה עם שמלתה האהובה.

"ליקה" שמה של הבובה. תמיד רצתה שיהיו לה את הדברים הכי טובים
בשביל הבובה האהובה עליה. אבל אף פעם לא היה לה.

ילדה בת 5, תפרה את שמלותיה האהובות. לבד. לבובתה. במקום
כסאות. קוביות מפלסטיק. לא שינה לה כלום. עדין הבובה נראתה
בשבילה כמלכה.

"אני אשמור עלייך לנצח". חיבקה את בובתה באהבה. שמרה עליה,
לקחה אותה לכל מקום. בשביל שחס וחלילה לא תרגיש בודדה. הבובה.

בגן, בקשה מחברותיה חפצים של בובות בשביל שלא תקנא. הבובה.

לפעמים, אם היתה נופלת הבובה, היתה בוכה, כי ידעה שכואב.
לבובה.

היתה מאכילה אותה. משקה אותה. מקלחת אותה. תופרת לה בגדים
חדשים. הכל בשביל שתיהיה מאושרת. הבובה.

לבובה עיניים גדולות, למרות שהיא עצמה קטנה לעומת בובות אחרות.
בובה שונה. בובה מיוחדת.

כבר גדולה הילדה. ולא משחקת בבובות.

אבל עדיין זוכרת, איך ברגעים שאביה היה זורק חפצים וצועק
עליהם, היתה מחבקת את הבובה והיא היתה כאילו משתיקה את
הצעקות...

זוכרת את הרגעים בהם האם היתה משפילה אותה, היתה חושבת שהבובה
תעריך ותאהב אותה.

זוכרת את הרגעים בהם היתה רעבה, אבל לאף אחד לא היה אכפת, ואף
אחד לא האכיל ודאג...

הבובה היתה שם... ותמכה... ואהבה...

בובה, צעצוע, פלסטיק. החליף לה, רגשות של בני אדם, רגשות שכל
בן אדם צריך. ילדה בת 5, שאח שלה היה מרביץ לה.

קבלה אהבה. מבובה.

ילדה שחבריה זלזלו בה, הפנו את גבם, למרות שלא עשתה להם דבר.
תמיד ידעה להיות חברה טובה. תומכת. אוהבת.

ובסופו של דבר, תמיד נשארה לבד, עם בובתה. הבובה היתה כמאין
תחליף "לחברים" האלה.

היתה יושבת בפינה, ממררת בבכי, מחבקת את הבובה, ביחד עם
רגליה.

היתה מסתכלת על כולם מבחוץ, משחקים, נהנים, ורק היא, עם הבובה.
דחויה. בצד. לבד.

תמיד היתה לבד, איכשהו. אם זה בבית או אם זה בחוץ.

היום, הבובה מונחת למעלה, על ספרייתה של הילדה. והילדה כבר לא
ילדה. נערת מתבגרת. עם אותם צעקות.

עם אותם השפלות. עם אותם אכזבות. עם אותם הדמעות.

אין לה אמת בעיניים.  היא כבויה. ילדה בת 5 היתה, מה עשתה רע?


10 שנים עברו מאז...

והיא ממשיכה. ממשיכה למות בכל יום שעובר. אף פעם לא היה לה
יותר מכולם, תמיד הסתפקה במה שיש. וככה זה היה. וככה זה יהיה.

חלום היה לה, להיות פסיכולוגית, לעזור לאנשים. עכשיו? לא
מסוגלת לעזור לעצמה...

פוחדת להיקשר, פוחדת לחבק, פוחדת לאהוב. בגלל שאת כל זה, קבלה
מבובה, ולא מהאנשים שאהבה.

פוחדת לחייך, פוחדת לספר, פוחדת לחיות.

הרגו את החלומות שלה, את הרצונות שלה.

היא לא מחשב, אי אפשר לתכנת אותה.

עיניה כשני כוכבים שכבו. בנפשה יורד לו גשם אפור. ידיים לבנות
כסיד.

וחיוך מת. חיוך... מת!

תמיד רצו בשבילה את הדברים שהיא לא רצתה. לא חפצה בהם.

הכריחו אותה... תמיד רצתה להיות בת טובה ולא לאכזב... ואף אחד
לא שם לב... שהיא סובלת.

סובלת בשביל שלאחרים יהיה טוב.

הביטו בה. היא זקוקה לאהבה... היא זקוקה לטוב לב שנמצא בכל אחד
ואחד מכם... איכנשהו...

תתנו לה לחיות. אל תהרסו אותה. תתנו לה לבחור במה שהיא רוצה
להיות... תחבקו אותה. באהבה. מגעגוע.

אל תנסו לשנות אותה... היא טובת לב. היא אוהבת אתכם כל כך.

אני אוהבת אתכם כל כך.