אתה יושב באולם גדול של צלילים.
אולם גדול של מנגינות.
עובר בין כלי ניגון לכלי ניגון אחר.
אתה מבחין בו, הוא גדול... נוצץ...
אתה מתקרב אליו... הפסנתר, כי אתה יודע שזהו הכלי האהוב עלי.
שדווקא הכלי הזה מעביר בי צמרמורות מוזרות..
הרגשות נפלאות.
הרגשת שלמות.
אתה מעביר עליו את ידך העדינה, מתרגל למרקם, מתרגל לצבע.
אתה מתיישב על הכסא שעומד לו ליד הפסנתר.
בוחר את התווים המתאימים... מחייך לעצמך...
יודע שזה ייסב לי אושר, אושר מיוחד.
בוחן כל תו ו-תו... לא רוצה לטעות אפילו לא ב-תו אחד.
אתה מתחיל לנגן.
אני יושבת באולם, על הכיסאות, רק אני... וכל הכיסאות האחרים,
ריקים.
זה רק אני ואתה.
אתה מנגן מהלב... מהלב שלך אל הלב שלי.
מידי פעם מביט עלי במבט חטוף וחוזר לנגינה... מנגן מהלב ולא
מהיד.
אתה מנגן בתוכי שירי אהבה קסומים...
הכוכבים הם העדים היחידים שלנו...
ורוח קרירה שעוברת באולם... מעבירה בי צמרמורת ולאחר מכן
בך...
שתרגיש בדיוק את מה שאני מרגישה.
המנגינה מרעידה את כל האולם... מנגינה מתוקה... קסומה.
אתה קם ומתחיל ללכת לכיווני... אך המנגינה... איך היא עדיין
מתנגנת לה?
אני רואה דמעות בעיניך, אך מדוע הינך בוכה?
דמעות של אושר... אתה לוחש.
נוגע בלחיי הימנית.
אני עוצמת את עייני באיטיות, מתענגת על הרגע הזה...
ואז...
אתה נושק לי במתיקות.
המנגינה הזאת, מתנגת בראשי כל רגע קט שאינך לידי.
המנגינה הזאת מזכירה לי רגעים...
שאני בחיים לא אשכח.
מאוהבת.