עתה כאשר דממה אנקת הלב הניתץ
ידעתי אל נכון כי היתה
תקווה לאחריתי
ועודנה

שבעתי כיסופים ואת נוחם הציפיה
ודומני שאפשר כי לרגע בהיר אחד
אולי אף ידעתי את נצחונותיה בשדה העצב המר
של האהבות האבודות.

אך עתה כשיבש מעיין הדמעות
והשבר אף הוא התאחה
אמנם הצלקת שוב לא תימחה לעולם
ואף החלום על קרעי רסיסיו יחלוף מן הארץ
מה נותר לבקש עוד -
הן אין לו ללב הפועם עוד די בתקווה הפעם:

בהביטו אל מבעד לקשת שאחרי הסערה
אל היום שאחרי הקתרזיס שאחרי הצער
לא יבקש לו את משאת הנפש להתחמם לאורה
ולא ציפיה להוסיף ולהיאחז בה למען ירפא לו.
עתה יאזור עוז ושוב לא עוד את החלום יבקש
כי אם נחמה


    שבכל עת יהיו בגדיך לבנים
    ושמן על ראשך אל יחסר
    וראה חיים עם אשה אשר אהבת


אמנם הפעם הזאת
ידע כי תקווה לאחריתו
ועודנה
אולם ימיו כצל חיוור ביום סגריר יחלוף
וחלומו נישא ברוח הקלה.

ואולי הפעם הזאת
לא יצמחו רק תחינות נואשות להתחזק בהן
לפסוע איתן שוב לקראת דמדומי שחר
ושוב לקוות ולייחל ולהיכסף ולהאמין ולכמוה
אולי מחר.

מי יתן ובפעם הזאת
תהיה לא רק תקווה לאחרית
אלא גם אחרית לתקווה
ואחריתה
תהיה נוחם.

הפעם הזאת
אבקשך חיים.