אין. אף אחד לא יכול עליי, אף בנאדם לא מסוגל עליי. זה פשוט
המצב רוח הכי נפלא ביקום. זה לא סתם מצב רוח טוב, זה... אף אחד
לא יכול עליי.
פעם אחת המצב רוח הכה בי כשהייתי באיזה מועדון קטן לאללה, עם
מספר אנשים קטן לאללה, כשאחוז הבנים בקהל היה... קטן לאללה.
אין. סוף העולם. אני מתפוצץ מאגו, מוטרף מביטחון עצמי, יודע
שאין אף אחד... שיכול עליי. אני מחייך לכל הבנות שם ובאיזשהו
מקום בתוכי, אני יודע שהם מחייכות אליי. אני יודע שאין אף אחת
שיכולה עליי. ובאמת... בסוף הערב, אחרי שבחנתי את כל הבנות
ניסית לערבב שם איזו בלונדייניש, והצלחתי. רק חבל שמאוחר יותר,
כשדיברתי איתה בטלפון, התברר שהיא סתומה... לאללה.
פעם אחרת הייתה דווקא אחרי ששתיתי איזה שתי דמויי - בירות. כזה
מיץ גזוז עם אלכוהול. ידעתי שהגעתי למצב הזה. אז אחרי ששלחתי
את חבר שלי להתחיל בשבילי עם מישהי, ואחרי שנפרדתי מהחבר'ה (זה
היה אחרי שהוא נכשל), הרמתי טלפון לידידה שלי, ואחרי זה...
הלכתי לישון עם חיוך על הפרצוף.
הפעם האחרונה הייתה גם באיזה מועדון, יצאתי החוצה, שותה עם
איזה חבר שלי, צוחק על העולם, מדמיין אותי משתין עליו מהירח.
אחרי עוד כמה לגימות טובות רחרחתי איזה חריץ רטוב. ידעתי
שהלילה הולך להיגמר טוב, במיוחד בגלל שיכולתי על כל אחד. אחרי
שניגשתי והתחלתי להשתמש בלשון חלקלקה, הגיע עוד מישהו. לצורך
העניין נקרא לו חבר שלה. הוא לא כל כך התלהב מהלשון שלי. הוא
הזהיר אותי להתרחק ממנה, אבל אני ידעתי, שאני יכול עליו.
היי... יכולתי על כל אחד. אני המשכתי, הוא עזב. אני ניצחתי.
אין. אף אחד לא יכול עליי, אף בנאדם לא מסוגל עליי. ואז הוא
חזר... והסתבר שבאמת אף בנאדם לא יוכל עליי, אבל שלושה בני אדם
זה משהו שונה לגמרי. במיוחד כשאחד מהם מחזיק מוט ברזל ביד.
בכל סיפור קצר אחר, בטח הייתי גומר על ריצפה, עם המוט בתוך
הראש, כשהמוח נשפך לאט החוצה, או מינימום נכה מהגפיים ומטה.
אבל, אין, אין! פשוט אף אחד לא יכול עליי.