בוקר. ערפילים קלושים של אור מרמזים על לידתו של יום. קורי
שינה עוד דבוקים למסך עירנותי. תחושות ורגשות עוד מעט מטושטשים
קימעה, נמצאים במצב גלי של קפלים קפלים, כמו מסך שלם של בילבול
חי ונושם.

מבין הרווחים שבין אותם קפלים נמצאים עולמות אחרים. היו ימים
בשנים עברו שבהם יכלתי לחוש מעט מאותם עולמות. היה הדבר כמו
להשיל שתיקה קמולה ומתה מבין אותם חרכים של רגשות. אך כיום
איני יכולה שוב לברוח לעולמות פנימיים, לנעול עצמי בחדרי
חדרים. המציאות כובלת אותי בכבלי ברזל של שיגרה.

אני עוצמת את העיניים ומנסה להירדם בשנית.
נקודות אור מרצות לנגד עיני. הבזקים של מקרים, שברי תמונות,
כמו פתח המוח את כל מגרות הזיכרון והריק תוכלתם במחי יד.

ערב לפני כן.
ערב. חלון פתוח. רוח נושבת, פורצת אל החדר מבעד לחלון הפתוח
ועושה בו כשלה.
נדמה כי הרוח לוקחת עימה הכל, ואני אט אט מתרוקנת, נותרת
חלולה.
ובכל זאת, השיגרה. לעיתים אני חשה כהיתי כלי קיבול לבילתי
נמנע.
אולי, סוף דברים להתכלות, ואין אחרית דבר בראשיתו?!

היא צרחה וצרחה וצרחה.
בתוכי עצמה היא שלחה ידיים ביאוש כמנסה ללכוד ניצוצות גנוזים
של תקוה, כמו ילד המבקש מאימו לשאת אותו בידיו, להיות בין
זרועותיה המגוננות של האם.
משפטים אלו עלו במוחי בשעה שעליתי על משכבי וניסיתי להרדם.
ניסיתי לגרש המחשבות, ניסיתי לסלקם ולהתעטף בשינה, אך הם לא
פסקו להעלות במוחי, כמו מים הפורצים מסכר לאחר שנפתח.
להביט לאפלה בעיניים משוועות.. להרגיש כיצד נמס כל רגש
ותחושה... ואף היאוש מיואש ממנה... היא נותרה באותו שקט קר.
אדישות טהורה עטפה אותה.
די. פיתאום הבחנתי שאני רועדת. פיתאום הרגשתי שאיני יכולה
לנשום.
אני חייבת לשמור על עצמי. אסור. אסור.

"לקום בבוקר ולשנוא את עצמך"

ושוב החורף לובש פני סגריר ועוטף את העולם במעטה קודר של חשכה
עגמומית, ואף השמש אינה קורעת את מסך העננים וקוטעת את הלך
העצב שבו הגשם זב על העולם.
מאגרים שלמים כורעים ונופלים על העולם, טיפה אחר טיפה, וחשה
אני רצון להישטף עם הגשם לתהום.
סופו של הקיץ מביא עימו קיפאון דומם לאחר בערת הקיץ. עם בואו
של החורף חשה אני חסרת הגנה, נכנעת, וכל ההכחשה סביבי מתמוטטת,
והעצבת הזאת של החורף מושכת את כל הפנימי שבי במן הזדהות.
מנגד, בקליפה החיצונית, אני בסדר. נדמה לי. אך רבות מוצאת אני
עצמי בודדה, דבר הגורם לכך שאפסיק לצוף מעל פני השטח ואפול שוב
לתוך אותו תהום.
חשה אני מן רצון להתכווץ עוד ועוד ועוד עד שאתפוגג ואעלם מעל
פני האדמה.

ללכת ולא לחזור. לחפש דרכים בנבכי ההויה. בלבול, תהייה,
דואליות.

[אוסף חלקי מונולוגים, הקשורים אחד לשני במובן כלשהו]