אני יודעת שאיתך בטוח היה לי מלא יותר. מלא יותר כאן, בלב.
אתה יודע, יש בו פינה בשבילך. שמורה רק לך. אני חוששת שתבחר
לוותר עליה. אני מפחדת. מפחדת להישאר בלעדיך. למרות הכל.
למרות שאני יודעת שאני אשרוד גם בלעדיך. ולמרות שאני יודעת
שקיים סבל גדול בלהיות איתך.
אני יודעת שאני עלולה לטבוע. לטבוע ברגשות שמציפים אותי.
רק מלהסתכל בעיניים שלך אני מתמוססת כאילו מעולם לא הייתי.
אני חלשה שאני איתך, חלשה בפנייך. אתה אף פעם לא הסתכלת עליי
מלמעלה, ואף פעם לא ניסית לגרום לי להרגיש חלשה. אבל עדיין,
אתה מחזיק בנשק עוצמתי במיוחד בלי להיות מודע לו בכלל.
ולמרות החולשה הזאת, אני יודעת שבפני כל השאר אני חזקה. לא
מחוסנת, אבל חזקה. כמה שימחה הנוכחות שלך יכולה להכניס לחיים
שלי. וכמה ריקנות אני מרגישה שאתה לא כאן. על כל כך הרבה מילים
אני יכולה לוותר כי כשאני מסתכלת לך בעיניים לא צריך להגיד עוד
שום דבר.
אבל אני לא יודעת. לא יודעת מה עובר לך בראש שאתה רואה אותי.
מה אתה חושב שאתה מדבר איתי. כמה אני חשובה לך. האם אתה חושב
עליי גם שאנחנו בנפרד? מה אני בשבילך?
אולי פשוט תצייר לי מפה. בבקשה. רק תעצום עיניים וצייר לי מפה.
תסמן בה את השביל שעליי ללכת בו. אני לא רוצה לאבד אותך. אני
צריכה אותך. ועכשיו שאמרתי את זה, אני יכולה להתכנס בתוך עצמי
שוב. כי למרות שאני אוהבת אותך, החוסר בך פוגע בי. |