היום שוב השתפנתי ולא התקשרתי אליה. האמת, זה גורם לי להרגיש
ממש אידיוט. אני בסך הכל צריך לשאול אותה אם היא רוצה לצאת
איתי. מישהו אחר כבר היה עושה את זה מזמן.

השמיים הלכו והאפירו באותם ימים. כשפתחתי את הוילון בבוקר אור
השמש החוויר מעט, אך  אהבתי אותו ככה, הוא היה רך  ועדין יותר.
האוויר התקרר, והכל הוביל לסתיו. גם ליבי.
הבטתי בלוח שנה, שהצביע גם הוא על זמן נשירת העלים. הוא היה
מיוחד, הלוח שנה שלי. הרעיון שלו היה שכל חודש מאופיין ברגש
אחר. הרגש של החודש היה תקווה. עלים ירוקים בהירים שימשו רקע
לאותיות ת-ק-ו-ה-H-O-P-E, ובכתב קטן יותר נכתב "התקווה היא
השמיים, ותחתיה צומח הכל".

ביום שני פגשתי אותה. כל כך יפה היתה. הגומות הקטנות בשני צידי
פניה הבליטו את חיוכה המקסים, ועיניה נצצו באור החדר. רציתי רק
לשבת ולהביט בה. כבר עברו כמה חודשים מאז ניתקנו את הקשר, מאז
ראיתי אותה בפעם האחרונה. כבר הספקתי לשכוח כמה יפה היא.

נישקתי לה על לחייה כאומר שלום, והובלתי אותה החוצה, מתוך החדר
הקר. בחוץ לא היה איש מלבדנו. הלכנו לאורך המעקה, מביטים על
השקיעה. הכל היה כל כך טבעי, כל כך פשוט, כל כך נכון. רציתי
לאחוז את ידה אבל פחדתי. רציתי לנשק אותה אבל לא נישקתי, למרות
שידעתי שבסוף אני אצטער על זה. השמש החלה נעלמת וגם אנחנו כבר
היינו צריכים להיפרד, ולחזור כל אחד לחייו. ליוויתי אותה לתחנת
האוטובוס. כשהיא עלתה על קו 7 הבטחנו לדבר.

בשלושת הימים שלאחר מכן לא הצלחתי להספיק לחשוב עליה. על
עיניה, על שפתיה. היה לי נעים לחשוב עלינו, על שנינו, יחד.
כשנפגשנו נזכרתי עד כמה יכולים להיות הדברים, ולא רציתי שזה
יפסק. רציתי להתקשר אליה, להזמין אותה לצאת, אבל לא התקשרתי.

הבטתי על הלוח שנה ומחקתי עוד יום. עוד יום מבוזבז מהחיים שלי.
עוד כמה שנים כשאני אסתכל אחורה בתקווה לראות התבגרות מדהימה,
אראה תמונה של עצמי, יושב על המיטה ומביט בלוח שנה, רואה את
הימים חולפים. יושב מול הלוח שנה ומבזבז את החיים, תולש עוד
דף.

העברתי עמוד לחודש הבא. מעל המשבצות הקטנות של הימים היתה
תמונה של שמלה לבנה צחורה,  וסרט זהב קשור אליה. ע"ג התמונה
היה רשום א-ה-ב-ה-L-O-V-E, הרגש של החודש הבא.