תמיד הייתי ילדה של מילים, תמיד פתרתי הכל במילים.
מילים פשוטות, לא מתוחכמות מידי, לא ארוכות מידי, אבל עזרו,
תמיד.
התחלתי לדבר בגיל מאוחר, עד גיל שנתיים לא אמרתי מילה ואז
פתאום הכל יצא, שפה ומלואה, פתאום, הגיעה משום מקום.
מאז פיתחתי לעצמי שיטה מסויימת לסדר הכל במילים.
בגן, כשדחפתי ילדה מתוקה עם קוקיות, הגננת שאלה למה עשיתי את
זה ומיד חייכתי חיוך מתוק ואמרתי שאני ממש מצטערת, שזה היה
בטעות. הילדה כעסה, בכתה בצרחות ואמרה שאני משקרת אבל אף אחד
לא הצליח לעמוד מול המילים הפשוטות שלי. חייכתי לעצמי.
יכולתי לעמוד מול חדר שלם ולדבר שעה או שעתיים על משהו שאני לא
מבינה בו כלל, להשתלב בכל שיחה, לענות לכל אחד שמציק לי,
יכולתי לעשות הכל, רק עם מילים.
בימי הולדת תמיד נתנו לי לנאום, כשהסתבכנו בצרה, תמיד נתנו לי
להסביר, לתרץ, לשכנע. ותמיד הצלחתי.
כשחבר של חברה שלי נפרד ממנה באכזריות בדרך הכי פומבית שאפשר,
היא ישבה שם, מכווצת בעצמה, מנסה בכוח לעצור את דמעות ההשפלה
שעמדו להתפרץ, לא יכולתי סתם לשבת שם ולראות אותה מופשלת ואותו
נהנה, מנסה למצות כל רגע באותו מצב של עליונות מצידו, קמתי
ובשנייה אחת שלפתי כמה משפטים חזקים, משפילים וחכמים, מושלמים
לאותו הרגע. אחרי כמה דקות הוא כבר היה בחוץ, ניסה להגיע כמה
שיותר רחוק...
אני הייתי גאה בעצמי. שוב- ילדה של מילים.
כשאמרו לי שאין לי ברירה יותר, שאני חייבת לעבור את הניתוח,
אמרתי בלי לחשוב שאין בעיה, הכל יהיה בסדר אחרי זה, שאני לא
מפחדת, שיקרתי אבל גם את זה עשיתי טוב, במילים.
כשאמרו לי אחרי הניתוח שאני לעולם לא אוכל לרוץ יותר, שאני לא
אוכל לעשות את מה שאני הכי רוצה, שתקתי לרגע, בפעם הראשונה
בחיי אבל אחרי כמה שניות חזרתי לדבר. אמרתי שאני עוד ארוץ, הכי
טוב, הכי מהר, אני ארוץ, אני מאמינה בזה עד היום.
אני אומרת את זה לכל מי שמנסה לעצור בעדי, שחושב שאני לא
מסוגלת.
רק פעם אחת זה קרה, זה שינה אותי לגמרי, שינה הכל.
פעם אחת ויחידה ואני עדיין כאן, מנסה לנתח את זה במילים, לחשוב
איך זה קרה, איך נשארתי בלי מילים.
רק כשהוא עמד מולי, הסתכל לי עמוק עמוק בעיניים, שתק לשנייה
ואז אמר שהוא אוהב אותי שתקתי, בפעם הראשונה, לא עלתה שום מילה
בראשי שיכולתי להגיד. קפאתי, רק חייכתי, כשהפשרתי קצת נישקתי
אותו.
עכשיו, אני עדיין ילדה של מילים, פשוט כותבת אותן במקום
להגיד...