לחשוב על כל האנשים האלה, שיודעים איך לכתוב כמו שצריך. אבל לא
סתם לשרבט איזה כמה מילים שמבטאים הלכי רוח, אלא כתיבה אמיתית.
כתיבה כזה שמשאירה אותך עם המחשבה כל הזמן של "איך אני לא
חשבתי על זה", ואיזה חרוז מושלם שנראה כאילו לקח בדיוק שניה
וחצי לכתוב אותו, ואני הייתי יושבת שעה לשבור את הראש מה ישמע
הכי טוב, הכי מתוחכם, הכי פשוט, הכי מסוגנן, הכי אינטלקטואלי,
מה לא יגרום לי להשמע כמו טיפשה מוחלטת.
ואז אני אחשוב, איזה כיף אם גם אני הייתי יכולה להיות במקומם,
ובעצם, אני לא חייבת שבשניה שזה יבוא לי, מצידי שאני אשב ימים
על אותו שיר, אבל בסוף שייצא טוב. שיראה כאילו בשרבוט קל כל כך
הצלחתי להביא את התמצית של העולם לשלוש מילים קצרות.
אולי לגרום למישהו לחשוב, איך הוא היה רוצה לכתוב כמוני, איך
הוא היה רוצה לכתוב כמו שצריך, אבל לא סתם לשרבט, כתיבה
אמיתית.
כמה שהייתי רוצה. אולי שיצטטו אותי, שמישהו יבוא ויגיד משהו
שאני אמרתי, אבל ביראת כבוד כזו, ששמורה רק לגדולים מכולם.
שיגיד את המשפט שלי בכזו גאווה, בכזו הערכה שכל מי שישמע לא
יכול שלא להתפעם. ואז זה יתחיל להתגלגל בחוגים גבוהים כאלה, של
אנשים מאוד חשובים, ויצטטו אותי וכולם יגידו, איזה אימרה
נהדרת, הלוואי שאני גם יכולתי לחשוב על כזו אימרה.
ובעצם אולי אני אעורר שערוריה, אבל כזו שבאמת תקים מהומה כזו.
פרובוקציה כזו שלא נראתה בחיים, אני אהיה באלפי רשימות שחורות
ואשרוף את כל הגשרים שיש, אהיה מהמתבודדים, איך הייתי רוצה
להיות מאלה שלא צריכים אף אחד. שאם הם אומרים לעצמם שהם יכולים
לבד, אז הם מדברים לעניין. הם מבודדים את עצמם, אבל לא בצורה
שישבו בבית וכל מה שיעשו זה שיחשבו על זה שהם מתבודדים, לא
ולא. הם יעשו את מה שהם רוצים בלי אף אחד, וכולם ידברו עליהם,
על כמה שהם עמוקים וחשובים כאלה. מאלה שבאמת יכולים להסתדר
לבד, עצמאים. וכל האנשים החשובים ינדו אותם, יגידו שהם מוזרים,
שהם מדברים שטויות ושצריך לגרש אותם מהחברה התרבותית. אבל רק
האנשים החשובים באמת, אלא שבאמת ידועים על מה הם מדברים, הם
ידעו את הגאונות האמיתית של המתבודדים ויעריכו את האומץ שלהם
לחיות לבד, בלי אף אחד.
איך הייתי רוצה לדעת להיות כזו.