לכל אחד שאי פעם איבד שם חבר, לכל אחד שאי פעם מת שם ולא יכול
לקרוא את זה. הצבא שווה לתחת. טוב למות בעד עצמנו.

נסענו בג'יפ, שלושתנו. האוויר היה דחוס וחם של אמצע אוגוסט.
הכביש הדיף ריח עמוק של חרא ועשן, ובכלל, כשעברנו ליד השדות
שבגולן דימינו לעצמנו יריות מרוחקות.
גיא החזיק טוב את ההגה, ונראה היה שהוא מרגיש שאם יעזוב אותו,
השמיים יפלו.
אריאל ישב לידי, דומם וחורפי, אפילו בשמש. הוא נראה כמו אחד
התחריטים האלה מהודו. שליו, שקט ורגוע.
נעצרנו במשטח אדמה ודשא, שמסביבנו המוני פרגים אדומים בוהקים
באור. מתחתי את עצמי ויצאתי החוצה, מתכוננת לעישון עצבני של
אוויר צח.
הוצאתי סיגריה מהחפיסה, כמוני עשו גיא ואריאל. ישבנו לעשן
בדממה בחיק הטבע, והרגשנו נורא ציוריים.
פתאום, יריות. גיא קפץ על הרגליים ראשון, מוציא את הרובה שלו
מהאוטו, מסדר את הדיסקית. אני קמתי לאט, כי לא הבנתי על מה
המהומה בהתחלה, ואריאל המשיך לשבת על הארץ.
אני וגיא רצנו קדימה עם נשק. מגיעים בכוחות אחרונים למחסום,
יורים כמה יריות התראה באוויר, ופוגעים בשני ערבים. השאר
נסוגים. להם כבר לא יובטח מקום טוב בגן עדן.
הערבים שפגענו בהם נראו בני 20 מקסימום, אולי אפילו יותר
צעירים. כל הזמן חשבתי איך לעזאזל יכולים ההורים שלהם, להבין
ולקבל מוות נורא שכזה. לא רק שהבן שלכם מת בלי שום מטרה, הוא
סבור ובטוח שרצח הוא הדרך הישירה שלו לגן עדן.
לא הרגשתי טוב כל כך ושמחתי שהם התנדפו להם. גיא עזר לי להגיע
בבטחה למקום שבו ישבנו קודם.
אני לא יודעת למה, אבל לפני שראיתי את אריאל, עלתה במוחי תמונה
של תינוקות בחיתול עם מוצץ וחולצה ירוקה עם הדפס 'צה"ל',
ורובים בידיים. משחקים איתם כאילו הרובה הוא בסך הכל בובה שזזה
ועושה קולות.
אריאל היה שרוע על האדמה, ידו על עיניו, כאילו להסתירן מן
השמש. גופו לא נע.
משהו בתוכי התהפך.
ניגשתי אליו בפחד, נגעתי בצווארו, לא הרגשתי דופק. כשהזזתי את
ידי ראיתי שלולית דם בהתהוות תחת ראשו. כשלתי אחורה, מתנשמת
בכבדות.
גיא הבחין שקרה משהו, ורץ ככל יכולתו לכיווני. הוא ראה את
אריאל שותת דם. העלנו אותו במהרה לג'יפ ונסענו משם.

הדרך ארכה רבע שעה. רבע שעה יותר מדי. הסתכלתי סביבי. כל מה
שהיה בעיני יפה וטהור התלכלך עכשיו באדום. בדם של חברי הטוב
ביותר. אדום כמו הפרגים.