[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי אקוניס
/
תצחקי בסוף תבכי

נמאס לי אמא. אני רוצה יותר אמא. לחזור בזמן. להיות עובר. אני
רוצה שתניקי אותי, אומרים שזה חשוב להתפתחות. למה לא עשית את
זה אמא? למה הייתי צריכה לדעת מזה? דפקט אוראלי. כל תורת
היחסים המזוינת הזאת.

זה מה שקלטתי ממך אמא. שאחרי כל צחוק מגיע בכי, אז בשביל
לבכות, הכי בטוח זה לצחוק.
שנים צחקתי עם עודד הרשקוביץ'. מכיתה ב' עד יב', ובדיוק
חודשיים אחרי שסיימנו ללמוד הוא נהרג בלבנון. פתאום הבנתי
שאולי הוא מת בגללי. אולי בעצם הלעג שלי כלפיו במשך כל השנים
האלו, הרגתי אותו כל פעם קצת עד שבא מטען הצד הזה והרג אותו
לנצח. בכיתי, כל הזמן רק בכיתי ובכיתי ובכלל לא על עודד אלא
עליי. איך עוללתי דבר כזה? חשבתי שהבכי שלי עכשיו הרבה יותר
חזק מהצחוק שצחקתי במשך 10 שנים.

אני לא אוהבת כי אני פוחדת.
כל מי שאהבתי אי פעם מת.
שנים אני מתייסרת בכאב האובדן, למרות שזה לא ממש מצב נורמלי כי
מעולם לא הכרתי אותם.
אהבתי את ניטשה אהבת אמת והוא מת.
השאיר אותי לבד עם הפילוסופיות שלו ונעלם. המון דברים ושאלות
והוא איננו.
גם רחל המשוררת איננה.
חבל.
הייתי רוצה להיות הבת שמעולם לא הייתה לה.
הייתי רוצה להיות כינרת.

אני לא.

אני לא כלום. רק שאלות קיומיות בראש שלי. מירמור. למה הוא לא
התייעץ איתי, האלוהים הזה, שכולם מאמינים בו, גם אלה שלא.
ובכלל, איזה יעוד הוא סידר לי? חוץ מבלאגן הוא לא עשה כלום.
אני העודפי יצוא שלו.

רגשות זה דביק. פשוש, מותק, מושמוש, קוקי ושמוקי, זה לא
בשבילי. אני מחפשת את הדבר האמיתי כל הזמן ולא מוצאת. מידי פעם
אנשים אוהבים אותי. לא יודעת למה. אומרים שאני יפה אבל אני לא
בטוחה שזה מספיק.
לפעמים נדמה שזיון טוב זה אהבה, אבל אחרי חצי שעה שהכל נגמר
אני מבינה שטעיתי.
תפתחי עוד קצת את הרגליים, או, כן, ככה. אני אוהב אותך.
כבר אחרי הסיגריה של אחרי אני מבינה שהכל בולשיט. צורך של
הגוף, מה שנקרא משיכה או תשוקה או כל מילה חדשה שימציאו.
אני לא אומרת, זיונים זה בסדר. אין לי שום דבר נגד. באמת. אבל
שישאירו את זה ככה. שלא ינסו להדביק לזה תוויות. תמיד העניין
הזה ממסוגר. זיון לשם אהבה או זיון לשם תועבה. למה אי אפשר סתם
זיון כי בא. הרי כולם עושים את זה אז מי בכלל צריך סיסמאות?





ארנון 1

743 ימים אני כואבת את האיש הזה. ארנון. הלוואי ויכולתי להגיד
שאני אוהבת אותו, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת מה זאת אהבה.
לפעמים אני בוכה בגללו. סתם בלי סיבה. אפילו שאנחנו נפגשים די
הרבה, מדברים על דברים חשובים ומחזיקים ידיים. אני נוהגת
להדביק לו את כל האשם במצב שלי. בגללו אני לא מפתחת את עצמי,
בגללו אני לא נפגשת עם אחרים, בגללו אני שוקעת, בגללו אני
סובלת וזהו.
אולי הוא באמת קצת אשם אבל בכל זאת , זאת לא אשמתו. תמיד אני
יכולה לקום וללכת ודי אבל אני אף פעם לא הולכת. פעם הלכתי
לתמיד וחזרתי אחרי שבוע.
הוא המאהב הכי נפלא שהיה לי בחיים. כשאני איתו הגוף שלי מתמסר
אליו בטוטאליות שמיימית. כבר ברגע הראשון שראיתי אותו ידעתי
שזהו זה. יש בו מן איכות שלא מוצאים אצל  אף  אחד אחר. נקי כמו
פרסומת לבנק, מאוהב בעצמו עד כאב.

האהבה שלי אליו היא אהבה נכה. לא זזה לשום מקום. מקובעת הכי
חזק שאפשר.
אוסקר ווילד כתב פעם שהדבר היחיד שיותר נורא מלרצות משהו ולא
להשיגו - זה להשיגו, וככה זה עם ארנון.

תמימות זה דבר רע. פאסה. אסור. כמו לרצוח את הנפש. מתאים לבנות
שגדלו בעיירות פיתוח והתחתנו עם השכן שמאז גיל הגן שיחקו יחד
באותו ארגז חול. דבוקות לתחת של האמא שלהן. אני לא תמימה.
אני, איך לומר, תבוסתנית, כשלון, לוזרית, אבל לא תמימה.
אף פעם לא עשיתי משהו והצטיינתי בו. תסמונת בינוניות.
אני חושבת שאולי בינוניות זה הדבר בכי מתסכל בעולם. כמו לגור
בפתח תקווה.
לפעמים עדיף לעמוד חיוורים בצל מאשר שזופים בשמש. לעמוד בצל
משמעו להקטין את הסיכונים והסיכויים לחלות, מה שבהחלט עדיף על
היופי, לכאורה, שמקרין השיזוף. אני יודעת שהאנלוגיה הזאת נשמעת
קצת מטומטמת, מזכירה פרסומת של "דר' פישר זה בדוק", אבל לא
מצאתי שום דימוי אחר שיוכל להמחיש טוב יותר את מצבי.
תמיד חלמתי על שלמות אבל שאפתי אליה. די נוח לי על קו המשווה
הזה.
ארנון לעומתי, הוא באמת סופרסטאר. היה התלמיד המצטיין,
הספורטאי המחונן, אליל הבנות. וזה לא נגמר לו אף פעם...





שמוליק

עכשיו צהריים וחם. היום לא הלכתי לעבודה. המצאתי מחלה. לא
עצמתי עין כל הלילה. שתיתי ובכיתי ובהיתי. וזהו.
לפעמים מגיעים לנקודה בחיים שצריך להחליט. אני גרועה בהחלטות.
קשה לי איתן. אני אף פעם לא מחליטה. תמיד מתנדנדת.

לפני שלושה חודשים הלכתי לפסיכולוג. באופן עקרוני אני לא חסידה
גדולה של שיטת הריפוי בדיבור, אבל בזמננו אין מקום לדעות
קדומות, וחוץ מזה, חשבתי, אם לכל כך הרבה אנשים זה עוזר אז
אולי גם אצלי זה יצליח.
עשינו הכרה מלאה בחיוכים וברגשות אחווה, כאילו כרתנו ברית ערים
תואמות. הוא הציע לי להתרווח בנינוחות והוא כבר חוזר.
תה או קפה? נס קפה, תודה, שתיים סוכר, מעט חלב.
התיישבתי במתיחות על כורסת לואי ה - 14 שלו, נדהמת מהפסלים
שפזורים לאורך הקירות.
שמוליק.
איזה מן שם לפסיכולוג זה?
שמוליק ברוך.
פליט רפת שהגיע לעיר הגדולה, התחיל ללמוד רפואה קלינית,
התעניין בפילוסופיה ולבסוף עשה הסבה לפסיכולוגיה. בקצב הזה
אולי יום אחד יהיה וטרינר. בדיחה שלו.
שאל אותי קצת על עצמי, שאלות טריוויאליות כמו מה למדתי בתיכון,
אם הייתי מעורבת בקשר, אם אני אוהבת את המראה שלי  ולמה בעצם
אני כועסת על הוריי.

הסתכלתי עליו והתחלתי לצחוק. פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי. המבט
הקודר הזה  שכאילו הכי חשוב לו בעולם זה לעזור לי.
קיבינימט, הרי בסוף השעה הזאת אני עוד אצטרך לשלם לו כסף ,
לחטטן הגזל הזה. שעה שלמה הוא צריך לשבת מולי, לשמוע (שלא לומר
להקשיב) את כל צרותיי, מידי פעם להנהן בראשו לאות הסכמה
והזדהות ולבסוף, כשהוא כבר תשוש לחלוטין,  להניע עצמו לכיוון
המכתבה העתיקה שלו ולרשום לי קבלה על סך 250 שקל.

כשנרגעתי חבשתי הבעה רצינית והצעתי שאולי כדאי שבעצם הוא יספר
לי קצת על עצמו. סוף סוף, אני לא יכולה להיפתח ולדבר על דברים
רגישים עם אדם זר לחלוטין.
קמתי מכיסאי והתחלתי לצעוד לאורך הקירות, משתדלת לא לפגוע באף
מיכאלאנג'לו עדין.
"במחשבה שניה, אל תספר לי כלום. לא בא לי לשמוע אנשים אחרים.
אני לא מקבלת על זה כסף. אולי באמת נתחיל בטיפול. אני אספר לך
הכל ואתה תחליט אם אני חולה. זאת אומרת עד כמה אני חולה".
"שנים לימדו אותי שהאנשים הגדולים באמת לא היו טיפוסים מהישוב.
את גיבורי הילדות שלי תמיד אפפה הילה של טרוף, שיגעון, ייחוד.
ומאחר וכל מאווי משתוקקים לגדולה, שקדתי על בניית אחת כזאת.
בכי קל שבעולם זה ליפול.
תמיד הייתי עוף קצת משונה בנוף הבורגני.
שנאתי את מה שכולם כל כך אהבו לאהוב.
בזתי לקפטילזם, לפמניסטיות המטומטמות, לנשים המוכות,
לטכנולוגיה ולמדע.
דבקתי בכתיבה של בקנאות. דרכי היחידה להצדיק את קיומי. להוכיח
אותי.
בחיים לא ניסיתי שום דבר אחר. זאת הנקודת G שלי. האורגזמה הכי
מטריפה בעולם. מילים, מילים, מילים.
בתקופות בהן לא יכולתי לכתוב - שקעתי. אהבות דפוקות, סיגריות
מרעילות, שנאה עצמי. אלו היו התקופות שהבשילו לקראת הפוריות
המילולית שלי. בלעדיהן הייתי הופכת ריקנית.
טיפחתי את הגועל, סגדתי לעצב ובו כל אלה, השתדלתי לשמור על
שפיות מינימליסטית.
נהגתי לשבת בפאבים להסתכל על אנשים, להקשיב להם, ללמוד משהו.
משהו.
מוזר, אף פעם לא כתבתי על אחרים. תמיד רק עליי. מן פולחן
אישיות. אני מרכז עולמי, אני זה כל מה שיש לי. אני גדולה,
ענקית, מלכת השמש, נסיכת השמיים והכוכבים, אני השולטת היחידה
בחיים שלי.
לדרוך על אנשים זה אחלה. סיפוק האגו טריפ הכי מגניב שיש.
שיפגעו הבני זונות, מה יש, רק להם מותר?
מגיע להם. הם הכתיבו את הכללים. קבעו מה מותר ומה אסור, הכחידו
את הטהרה שעליה אמורה הייתה האנושות להתבסס. כרתו יערות
בברזיל, פערו את החור באוזון, ואני, אני רק משחקת במונופול
האישי שלי. היום קניתי את קריית שמונה. אני אבנה שם פארקים
וגנים לאומיים ואהפוך אותה לשוויץ של הצפון הישראלי.
אבל לא הפכתי לגדולה.
אדרבא, מהר מאוד הבנתי שבעידן הנוכחי אין מקום לסופרים
מתוסכלים, והכל במידה ואני רוצה לשרוד.
ואני רוצה. בגלל זה אני כאן".

אחרי ששחררתי את הלחצים הבנתי שמשום שמוליק לא תצמח הישועה.
הרשמתי אותו והוא היה מוקסם. מסתבר שאנשים שהולכים לפסיכולוג
הן דווקא אלה המשעממים והמשועממים שמחפשים עניין למצבם. חושבים
שם רק ישנו טקטיקה הכל יסתדר מעצמו. מאשימים את עצמם בצדק, אבל
לא מבינים שזאת מלחמה אבודה. לא כולם נועדו לגדולה.

שדים ריצדו בעיניו של הפסיכולוג שלי, והתחושה היחידה שיכולתי
לחוש לגביו הייתה בוז. אם היה שואל את דעתי עליו הייתי ממליצה
לו בחום לראות פסיכולוג. הוא בהחלט הטיפוס שאוגר דברים בבטן
ומחכה לפריצה הגדולה.





גן העצמאות

כשיצאתי משמוליק כבר ירד הערב וטפטוף קל החל. את העונה הזאת
אני אוהבת. סתיו. אני מתעקשת לקורא לתקופה הזאת כך למרות שכבר
ביסודי אמרו לנו שבישראל אין דבר כזה סתיו ואביב.
חשבתי על כל הציפיות שפיתחתי מה"טיפול" וכמה מאכזב לגלות שאין
אף אחד בעולם שיכול להבין אותי ככה כמו שאני. עם כל הכבוד
לקידמה, כנראה שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד. ואולי בעצם זה הזמן
לעצור. אולי לא צריך להמשיך לחטט בנפש. כמו בור בלי תחתית. רק
לרדת ולרדת וזה לא נגמר אף פעם. אין מעיינות חמים או קרקע
מוצקה בסוף. חור. הבור הגדול.
הרי כולנו קצת נוירוטים וקצת סכיזופרנים, וכולנו סובלים מרגשי
נחיתות במצבים מסוימים, כולנו מפונקים ומדוכאים. כולנו. כולנו
במאה אחוז.
אז מה?
נכון שיש מי שסובל יותר ומי שסובל פחות אבל זה נכון לגבי כל
דבר בחיים, באנושות. לא צריך להיבהל. כל העניין הוא שבמאה
האחרונה אנחנו כאילו בעידן חדש, חכם. גילויים מרעישים, קדמה,
טכנולוגיה, כדור הארץ הוא עגול.
בולשיט, אם היו שואלים אותי הייתי חוזרת לרומא של ימי
הביניים.

בסוף שדרות נורדאו פניתי שמאלה ונכנסתי לגל העצמאות.
קוקסינלים, הומואים, - צאו מהשיחים. ממה בדיוק אתם מסתתרים?
אתם לא מבינים, כולם כבר יודעים. לעזאזל איתכם, יש לכם בית.
גן, גן הקוקסינלים בהנהלת הגננת זלמן שושי.
מישהו קשוב לכם כל הזמן.
אתם בתל אביב.
במקום לצאת מהארון כל יומיים ולארגן תהלוכות מחאה בעיר, מה
דעתכם לומר תודה? את הגן הכי יפה בעיר קיבלתם. אתם יכולים
להגיע לכאן מתי שאתם רוצים. לא גובים תשלום בכניסה. כאן אתם
יכולים להסיר את המסכות, להפשיל מכנסיים ולהיות עצמכם.





ויתקין פינת הירקון

מכאן הכל התחיל.
ישבתי על המדרכה בין שתי מכוניות משפחתיות חונות והבטתי בדירה
בקומה הראשונה. ארנון כבר שנה וחצי לא גר כאן אבל מבחינתי
המקום הזה תמיד יישאר קו הזינוק. הגשם התערבב בדמעות שלי, קר
לי נורא.

דרך השלבים יכולתי לראות בתנועה של אישה בתוך הבית ובלי הגיון
קינאתי. כאילו שהיא שם איתו. שמתי לב שיש לה שיער חלק וזה הרס
אותי.
ארנון מת על בחורות עם שיער חלק. הוא אומר שהן קלאסיות. כאילו
שהאיכות נמדדת בשיער. בכלל, יש לו טעם מוזר בכל מה שקשור
לבחורות. בד"כ הן יפות אבל לפעמים יוצא שהן נוראיות ובעיניו יש
בהן משהו. אחר. פעם, כשהערתי לו על איזו פלוצה הוא אמר לי שאני
לא יודעת על מה אני מדברת ושהיא בפירוש "מיס לאגוט". לקח לי
חודש להבין למה הוא התכוון.

האישה בדירה התיישבה על הספרה וכמה שהצלחתי לראות זה את כפות
רגליה מונחות על השולחן. בטח היא צופה באיזו טלנובלה זולה
ומושחת את הידיים בקרם.
קבוצה של נערים שהגשם הפריע להם לשחק כדורסל עברו ואחד מהם קלט
אותי יושבת על המדרכה. הוא רכן לעברי ושאל אם אני בסדר. חייכתי
אליו ואמרתי שכן.
כבר לא קר לי. איבדתי תחושה. אפילו לא שמתי לב שהגשם התעצם ורק
העובדה שהאישה בדירה כיבתה את הטלוויזיה ונעלמה באחד החדרים
החזירה אותי להכרה.





פנטזיה

אני עוצמת עיניים ומחכה. כבר חצי שעה ששום דבר לא קורה אבל יש
לי סבלנות.
אני אספור עד 10 ואז הטלפון יצלצל. אני אספור עד 7 וידפקו בדלת
או ישמע איזשהו פיצוץ מדיזינגוף.
הגעתי כבר ל - 48 , ועוד עם הפוגות קלות, וכלום.
עכשיו אני כבר רוצה להירדם.
מוקדם מידי.
אני שוכבת על הגב במיטה ומדמיינת אותי. תמיד בנוסח קבוע.
יושבת לי בקפה "סוזאנה" בשעת בין ערביים כתומה. קוראת ספר.
בשולחן מולי הוא יושב.  גם הוא קורא ספר.
שיערו אפור וסמיך, מכסה את העורף. עצמות לחייו חדות.
והכי חשוב השיניים. הו, יש לו שיניים לבנות.  מה זה לבנות?
צחורות!
מידי פעם אני מגניבה אליו מבטים מלאי משמעות ותמיד אני נתקלת
בעיניים שלו שצופות בי, גם הן, במבט חשוב.
בסוף הוא ניגש לעברי ושואל אם הוא יכול לשבת. אני, במבוכה קלה
מהנהנת בהסכמה ומורידה את התיק שלי המונח על הכסא, ומפנה לו
מקום.
הוא מציג את עצמו ואני את עצמי, מן סמול טוק על מי אנחנו.
כשאני מדברת הוא מביט בי מרוכז ושקוע.
מסתבר שהוא עיתונאי ב"הארץ". כששמע שגם אני כותבת ביקש לראות
את יצירותיי. אמרתי נראה. אינטימי מידי. נשק לידי.
אח"כ הלכנו אליו. רחוב שלוש 17. מספר מזל. שטיחים אתניים
בגוונים כחולים תואמים לחלונות הגבוהים, פזורים על הרצפה,
וספריה ענקית מלאה בספרים. 798 ספרים. נקיים מאבק.
שלושה ימים לא יצאנו מהבית. למען האמת בקושי יצאנו מהמיטה. כל
הזמן דיברנו ודיברנו וגם כששתקנו זה לא היה מעיק. לא שתקנו כי
לא היה מה להגיד.

כל פעם שאני מגיעה לסוזאנה אני מחפשת אותו שם. אין מישהו
שאפילו מזכיר אותו אבל אני יודעת שהוא קיים. בטח ראיתי אותו
פעם. לא יכול להיות שהדמיון שלי ימציא דבר כל כך מושלם.

ערב מוזר. התייאשתי מלספור, גם ככה לא קורה כלום. שעת הפנטזיה
הסתיימה. וילון הדמיון הורד. האביר מרח' שלוש הצליח לבלבל אותי
כהוגן. כיביתי את האור וניסיתי להירדם. הכל העלה חרס.
עדיין מוקדם מידי. אני ערנית מידי. משועממת מידי. שעות מתות
מזוינות.
טלוויזיה דפוקה. אופרות סבון לצד קומדיות בריטיות. סרטים
אמריקאיים רדודים לצד סרטי שנות הארבעים בערוץ 6 הדורשים ריכוז
מלא.
חיטטתי בספריית הוידיאו הביתית שלי ושלפתי את "הדוור". אין כמו
סרטים איטלקיים לחידוד תחושת הריקנות.
איזה חיים יש להם שם באיטליה. יופי וטבע ונוף ופשטות עמוקה.
לזניה וספגטי והכי הרבה אהבה.
כשהטלפון צלצל אפילו ל טרחתי לענות ושום הודעה לא נרשמה
במשיבון.
כמה רגש ותמימות התקבצו בסרט אחד. אלמלא הסרט דבר איטלקית
הייתי מאשימה אותו בדביקות מהבילה, אבל איך אפשר?
משוררים הגולים מארצם לעולם יחפשו מקום עם השראה לשהות בו.
ואין כמו איטליה למטרות מעין אלו.
בינתיים "אל פוסטינו" הלך לעולם שכולו טוב ואני המשכתי להרהר
בחיי אלמנתו הצעירה. כן, לא קל לגדל ילדים באי קטן חסק
ציוויליזציה מערבית לחלוטין, ועוד כשמקור הפרנסה הוא בית קפה
שכונתי, מלא גברים חורשי זימה.

אל פוסטינו, אל פוסטינו, יופי של מקצוע - דוור. מכיר את כל
הרחוב, מעורה בפרטי חייהם האפורים של הדיירים. מי התחתן,
התגרש, מי מסובך עם מס הכנסה, משטרה ומה לא. אף אחד לא יכול
להסתיר מפניו דבר. אח"כ חשבתי שזה שטויות. כמעט שלא עובר יום
אחד מבלי שאקבל מכתב בדואר ובכל זאת אין לי מושג מי זה הדוור
שלי. למען האמת זה גם לא ממש מעניין אותי.

רק שינה תציל אותי מעצמי בערב שכזה.
הטלפון שלא מפסיק לצלצל, השעון שכאילו עושה לי דווקא. קר לי,
החורף ממאן לחלוף.
בצעדי פיל הגעתי למקרר והוצאתי בקבוק יין לבן, קר ומשובח שהיה
שם. הנה משהו שבטח יצליח להשכיח לי אותי קצץ. גם ככה אין לי
משהו אחר לעשות אז לא איכפת לי קצת לברוח. צחקתי. אלכוהוליסטית
בפוטנציה.
אלו זמנים קשים. מותר לכולם ליפול. מותר לכולם לברוח. אפילו
להתאבד. לא אני המצאתי את הריקנות. בהן צדקי אני נשבעת שזה לא
היה רעיון שלי. צריך רק להביט מסביב ולהיווכח עד כמה המצב
קשה.
אני מודה שלפעמים אני חוטאת בשתייה. למזלי רק לעיתים רחוקות.
כשאני שתויה אני יכולה לראות אותי. מהצד, לא שייכת.
אני יכולה לבוז לעצמי על עצם היותי שיכורה ואני מודעת לכל
תנועותיי הבלתי יציבות ולכן אני מנסה לשוות להן מן חינניות
מסוימת.
אח"כ אני רואה גם איך אני ניראת בעיניים של אחרים. במיוחד של
גברים. מפגרים, אם רק ידעו ששום דבר לא בא  בכל כך קלות. הם לא
יודעים מה זה למרוט שפם בשעווה כל שבועיים, לגלח את בית השחי
כל יום במקלחת, למרוח קרמים למיניהם על הפרצוף, צבע בשיער,
מסקרה בעיניים, להתאים תחתונים לחזייה.

הערב יש לי את כל הצידוקים לשתות. משעמם לי, לבד לי, לא רע לי
בכדי שאתפס לחולשה של לוזרית, וחוץ מזה אז מה?  חשבתי על זה
שלהיות לבד יכול להיות שיא ההוויה האנושית, אבל להיות בודד זה
כבר סיפור אחר. אני כמעט אף פעם לא לבד. יש לי חברים, משפחה,
עמיתים ושכנים שמקיפים אותי כל הזמן.
אפילו אוהבים אותי.
כשהייתי באמסטרדם הרגשתי בודדה כי התחושה הזאת בכלל לא קשורה
לאנשים אלא למקום. הקשר הכי חזק שלי הוא למקום שלי.  בפעם
הראשונה שעזבתי את הבית בכיתי שבועיים כי התגעגעתי לעץ לימונים
מתחת לחלון שלי ולפנסי הרחוב שלי. אפילו שגם בתל אביב ישנם עצי
לימונים או לפחות עצים מכל סוג שהוא, ופנסי הרחוב הם סטנדרטיים
בכל הערים בישראל מלבד אולי בנימינה וזיכרון, שזה באמת פאטתי
לבכות בגללם.

חלצתי את הפקק מהבקבוק והתיישבתי במרפסת. אח"כ השעות התחילו
לרוץ ואני כבר לא זוכרת מה בדיוק קרה. לעומת זאת האני הצופה
ראיתי הכל.





ארנון 2

ארנון יוגב הוא גבר. כנראה שהוא הגבר האמיתי היחיד שאני מכירה.
לפעמים אני עוצמת עיניים ונזכרת בפעם הראשונה שראיתי אותו ומה
זה עשה לי, ממש בשנייה אחת. זה בכלל לא קשור לאיך שהוא נראה כי
הוא לא נראה מי יודע מה, למרות שכולם מספרים על איזה חתיך הוא
היה פעם ואיך שכולן בתל אביב היו כרוכות אחריו, ואני בהחלט
מאמינה כי ראיתי תמונות שלו ואפילו שמחתי שלא הכרתי אותו אז כי
בטח הייתי מתרכזת בקטע הוויזואלי ולא שמה לב לדבר הזה, שיש לו
עכשיו.

יש לו מן קטע כזה לעשות מכל עניין סיפור. כאילו כל מה שקורה ,
בכל זמן נתון, זה דבר חשוב. למשל, הוא יכול לצאת מהבית בבוקר
ולהידקר מענף של עץ ואח"כ לספר את זה כאילו זה היה סימבולי. על
העץ הזה פרחו פרחים קטנים עם ניחוח מיוחד שהזכיר לו את מאיה
ובכלל, עד עכשיו הוא לא שם לב עד כמה יפה הפינה הזאת של הרחוב,
למרות שהוא גר כאן כבר שנה.

מדהים איך שהוא יודע להעצים מילים. אף אחד בעולם לא יכול לעשות
את זה טוב ממנו. כל מילה נאמרת בהברות מודגשות כאילו השורוק
ייתן הגדרה חדשה. תודה רבה לאבן שושן על תרומתו למערכת החינוך
בישראל אבל מעתה צריך לשנות את השיטה. לחדד את המשמעות. מילים
צריך לשמוע ולהגות תחילה ואח"כ לקרוא ולכתוב.
אני אוהבת להקשיב לו ולהיסחף לתוך עולם של דמיון ורומנטיקה עם
שלכת ופנסי רחוב רטובים מטל, בדומיית העיר בלילה קר.

לפעמים אני מסתכלת עליו ומתמוגגת, למרות שמהשיער הכהה המלא
נותרו קומץ שיערות בצבע כסף, וכשהוא לא מגולח הן גם צומחות על
הפנים והוא נראה זקן קצת וחולני נורא, ואז אני הכי אוהבת אותו
כי הוא נראה כמו איש רוח מתוסכל ומעורר רחמים וזאת הרי הפנטזיה
הכי גדולה שלי.





סוף

לפני יומיים הגעתי אליו, ישבנו במטבח ושתינו קפה. היה שקט של
לילה ונראה כאילו הכל רגוע. ארנון מלמל "ששש..." חרישי וביקש
ממני להקשיב לדממה. הוא עצם את עיניו ואני התבוננתי בו. הוא
באמת נראה כמו מישהו שנחה עליו שלווה. הוצאתי מהתיק את
הסיגריות והדלקתי לשנינו. הוא הרים את הרגליים על השולחן  ואמר
שזה היה רגע נפלא ושצריך ליהנות מרגעים כאלה כי אין הרבה מהסוג
הזה, ובכלל, אם היינו מתרכזים בפעולות שאנחנו עושים ברגע
העשייה ולא חושבים על עוד מיליון דברים אחרים במקביל, החיים
היו נראים אחרת.
למשל, עכשיו אני שותה קפה. זהו. ברגע זה אני שותה קפה והוא
טעים לי. אומנם קצת חם אבל מתוק בדיוק כמו שאני אוהבת. אח, קפה
קפה.
אמרתי לו שזה באמת רעיון טוב אבל לא נראה לי שהוא ניתן ליישום,
משום שאם הייתי חושבת רק על הפעולה שאני עושה באותו הרגע זה
היה הופך את החיים שלי לאיטיים, ויש כל כך הרבה דברים שאני
צריכה עוד להספיק לעשות. גם ככה החיים קצרים מדי לטעמי.

המשכנו לשתוק ולבהות אבל לא חשבתי על הקפה.
שאלתי אותו מה עושה בנאדם לחכם. הוא חייך וענה שאין הגדרה
כוללנית ל"חכם" כי זה מאוד אינדוודואלי, וזה באמת נכון. ושהיה
איש אחד ששכחתי איך קוראים לו , שהיה ענק במחשבים וכולם ידעו
שהוא מבריק ובסוף הוא התאבד. אז אם הוא היה כל כך חכם אז איך
זה שלא היה לו מספיק שכל להתמודד עם החיים?
אמרתי לו שהייתי רוצה להיות אדם טוב יותר ולדעתו אם הייתי
הולכת ללמוד סוציולוגיה ונוסעת לירוחם לעזור למסכנים, הייתי
עושה את זה ממש טוב.
אני לא חושבת שהייתי עושה את זה טוב משום שאני אנוכית. נוח לי
לרחם עליהם מרחוק אבל לנסוע עד לירוחם בלי כל הטררם מסביב נראה
לי נורא.
אני לא יודעת אם הוא אמר את זה בציניות או שהתכוון ברצינות.
בכל אופן, כבר היה מאוחר אז לקחתי את התיק והסיגריות והלכתי
הביתה.
איזו תחושה מוזרה.
כמו מארסו של קאמי.
מי אני.
לפעמים אני באמת לא מכירה את עצמי. אני חושבת שאין התאמה בין
איך שאני ניראת לאיך שאני באמת. הייתי צריכה להיות גדולת
מימדים. ככה היו אומרים עליי שמתחת למעטפת האימה מסתתרת לה נפש
עדינה, במקום שיגידו שמאחורי מעטה העדינות שוכנת מפלצת.
אולי אני אתחיל לקרוא סארטר.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הנחיריים של
האדום הזה
מפורסמים כמעט
כמו אלה של זאתי
מפרוייקט
המכשפות של
ההיא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/4/06 21:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי אקוניס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה