נועה!!!!! צעקה חברה באוזנה.
הצליל התפוגג אי שם באוויר לפני שהגיע אל המוח המעורפל של
נועה.
היא שמעה, אך לא עשתה דבר, לא הזיזה אפילו שריר אחד מגופה כדי
לתקשר עם הסביבה. היא הייתה שקועה בעולם החלומות שלה, על
הנדנדה האדומה בגן הציבורי שליד ביתה.

היא ידעה לחלום על הרבה דברים. למעשה אחד הכשרונות הגדולים שלה
היה לחלום. רבכם תגידו, שכל אחד יכול לפנטז לו דברים, אבל נועה
ידעה לחלום באמת ותוך כדי לבנות עולם אחר, עולם מושלם משלה.

והיו לה הרבה דברים לחלום כבת נוער טיפוסית.
היא חלמה על בית יותר גדול ויותר יפה, משפחה חמה ואוהבת, למצוא
אהבה מהסרטים, חבר מתוק ורומנטי.
מהצד השני היה את הבית הצנוע והישן שניצב בקצה הרחוב, ההורים
שלא הקדישו מספיק תשומת לב והגבילו את מעשיה והמציאות הקשה -
חוסר אהבה מוחלט בחייה.

לכן היה לה יותר קל לשקוע בעולם האשליות ולדמיין בתת המודע כל
פרט ופרט מחיי העונג המושלמים כפי, שהיא רצתה אותם.
לתקופות היא הייתה באה לגן שליד ביתה וחולמת. לאט לאט הביקורים
האלה הפכו לתרופת מרץ, שכל פעם נתנה תיקווה להמשיך. עולם
החלומות האישי שלה היה ממכר והיא התחילה לברוח אליו לתקופות
יותר קרובות. כמו פצצה מתקתקת לסובביה - לבסוף - איבדה את
היכולת להבדיל בן האמת להזיות.

היא שיקרה לעצמה ולאחרים. המציאה לעצמה חבר. שינתה את זהותה,
התחילה להתנהג אחרת, ביטחונה העצמי עלה מאוד, ודבר אחרי דבר
הובילו לכך, שאיבדה את עצמה בתוך ים שקריה.

אבל בלילה, כשבני משפחתה שקעו בשינה, ברגעים הבודדים שנשארה עם
עצמה היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לתוך עצמה ולראות את האמת,
להודות בטעויות. היא ראתה את האני הפנימי שלה בדיוק כמו
שהאחרים ראו אותה, ואיננה הייתה מסוגלת להישאר עם עצמה בגלל
הריקנות בפנים, עמוק עמוק בתוך נפשה. ברגעים אלה רק קול המצפון
ציפצף לנועה אותות של מצוקה, אבל היא התעלמה מהם, כמו שלמדה
להתעלם מחברות ישנות שדאגו לה.
לעיתים הייתה אף בוכה ללא כל סיבה נראית לעין ומסתירה את זה
מכל האנשים, כדי לא לפגוע במעמדה החברתי.

ומבחוץ היא נראתה לכולם כל כך מושלמת ושמחה שאף אחד לא הצליח
להבין מה קרה באותו יום, שבו מצאו אותה חסרת נשימה. באמבולנס.
חומקת מחק החיים. מתה.

באותו יום נועה התעוררה ביקום אחר עם משפחתה האוהבת, חבריה
ואהוב ליבה, אותו אחד עליו תמיד חלמה.
היא התעוררה בעולם ללא מלחמות, ללא מחלות וללא כאב.
העולם המושלם - בדיוק כפי שרצתה אותו.
מקום ללא צער, ללא דמעות, ללא שנאה. חסר איזון וחסר רגשות.
באותו העולם המושלם לא חשו אף שמחה, אושר, אהבה.
התחושה היחידה שהתאכלסה בנשמתה של נועה הייתה רוגע עולמי
ותמידי, מנוחה לעד. לנצח. לעולם. לעד. לעד. לעד.

נועה נדהמה וראתה עכשיו את חייה הקודמים כעולם המושלם בשבילה.
היא אזרה את כל כוח הרצון שלה ופסעה לעבר דרך היציאה מן
העולם.
כל הדמויות האוהבות הפכו לרגע למפלצות שניסו להשאיר אותה איתם,
תפסו בה אלפי ידיים, קולות ואנחות גברו, לא נתנו לה ללכת אבל
היא עזבה, עברה את המעבר הדק בין שני העולמות, שכמעט אף אחד
אחר לא הצליח לעבור, וחזרה לתוך גופה, שהיה עדיין חם, נאבקת על
חייה לעיניי הרופאים ההמומים.

בעוד שנה נועה תבוא לאותו הגן הציבורי.
תעלה על הנדנדה האדומה עם חבר שלה והם יחלמו ביחד.
יחלמו על עולם בעוד כמה שנים. יחלמו שהם יתחתנו.
יחלמו שהם יתגברו ביחד על כל המכשולים, העצב והכאב וילמדו
להעריך את תחושת האושר האמיתית, שחזקה באותה המידה שהיה חזק
הכאב שקדם לה.
ילמדו לנצל כל רגע מאושר בחייהם בין האכזבות.