הכאב, מפלס את דרכו בוושת שלי. חזק וקר כמו מוט ברזל. ברזל מלא
חלודה משימוש יתר. שוב אני דוחפת אותו חזק לגרוני משתהה בעונג
שהוא מסב לי כשהוא עובר את הסרעפת, בולעת אותו בעדינות. בולעת
הכל בעדינות. אוכלת עם הידיים. "שתאכל עם הרגליים אם זה מה
שעושה לה טוב". ליברליות, גישה אימהית מזויינת.

למה את מנקה את השמיכות?, תשאירי את החום בפנים. הכל חם, בוער
מרוב טיגון בשמן העמוק שאני דואגת לחדש פעם ביום. הכל חם,
בדיוק מספיק בכדי שהקור של הברזל יקפיא את קולי. לא אוכל
לצרוח. לא אז, לא עכשיו.

גיבורים גדולים שמצילים נשמות, אמהות, ילדות, זונות, איפה אתם?
אפליה מתקנת? בזבזתי את כרטיסי ההצלה שלי? המונופול הזה כלל לא
לרוחי. בכלל לא רציתי להתקע ברחוב הזה. בעיר הזאת. בועה של
ערפיח וערפל. איך אפשר לראות משהו? העתיד נראה הרבה יותר טוב
בלבן, אפילו כשהוא רק כמה קילומטרים קדימה.

מוקפים בחולדות ובקשה של הלחם. אפילו הגבינות צהבהבות חולניות.
טובלים ביין טוב. הארומה.

שקט עכשיו.

המוח מרפה. חכי רגע, לאן את רצה? התגלות את מחפשת? אותי? אותך?
שבי רגע, את רצה מהר מדי. את רצה בכלל או עומדת ממש ממש מהר?
ממה את פוחדת קטנה? כוס שנשברה? צרחה שנזעקה? שחרור?

תרגעי קטנה, אני פה להגן עליך. עצמי עיניים ותעני.