שחקתי את הרגשות האחרונים שלי.
צלילים חלודים נשמעים מבעד לזכוכית חלבית כהה, מעניין אם אחד
הבלמים עדיין עובד?
איך אני לא מעייפת את עצמי למצב של תנועה מתמדת?, מה זה דורש?
אנחנו באמת כבולים באיזה חיבור חולני או שההצמדות הזו מהווה
עוד שוט בעזרתו אני מרגישה פחות אשמה?
למה לא בכיתי יותר כשהייתי ילדה?,
היה חוסך לי את נהרות המלח שמתפרצים ממני,
שוטפים את האישונים בחומצתיות, מטפטפים לי לחזה,
אני מרגישה אותם גולשים לשלוליות עכורות מתחת לרגליי.
תשתה אותם איתי? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.