"סוחרים יהודים וסינים שפעלו מנמלי המזרח הרחוק גילו את אמריקה
שמונים שנה לפני קולומבוס", סיפרתי לשולה ולאסי על תגליותיי
באינטרנט.
"אתה מאמין שהיהודים והסינים חצו את האוקיינוס השקט, ירדו בחוף
המערבי ונעצו דגל בחולות קליפורניה שמונים שנה לפני קולומבוס?"
שאל אסי בהיתממות מכעיסה.
"בכלל לא", אמרתי. "לי נראה שכתוצאה מקשרי מסחר חזקים שנמשכו
דורות ניתן היה לשער שיש ממזרח לסין, מעבר לאוקיינוס השקט, ארץ
לא ידועה, עולם אחר; מקור עצום לזהב ולאיזמרגדים ועולם שלם של
חיות ושל צמחיה שונים לגמרי ממה שיש בעולם הישן."

"הרי תמיד ידעו שלירח יש צד שני למרות שאיש מעולם לא צפה בו עד
החללית אפולו", ניסיתי לעורר את שולה ואת אסי מאדישותם
לתגליותיי המסעירות באינטרנט. "הסוחרים היהודים והסינים הבינו
שישנה במזרח העוד-יותר-רחוק ארץ ובה מכרות זהב ויערות עד
ושקיימת מערכת קישור שבעזרתה הספנים הפולינזים של האוקיינוס
השקט מביאים את האוצרות האקזוטיים האלו לנמלי סין ולשאר המזרח
הרחוק. מתוך עדויות שנגבו במשך תקופה ארוכה, שורטטה מפה משוערת
של העולם החדש, ועותק של מפה זו, ובו פרטים על אוצרות הטבע
הגלומים בעולם החדש, היה בכיסו של קולומבוס בצאתו למסעו הראשון
לאמריקה."
"לירן, פטריוט יהודי גדול," הסביר אסי לשולה בהתנשאות
ידידותית, "תמיד עמל ללא לאות להאדרת כבודו של העם."
"למה אנחנו לא יודעים דבר על תרומתם של היהודים ושל הסינים
לתגליותיו של קולומבוס?" שאלה שולה.
"בעיות אישיות ופוליטיקה. אם לא היו סיבוכים לקולומבוס
ולתגליותיו, שמו של העולם החדש היה קולומביה, על שם המגלה, ולא
אמריקה", עניתי.

אחרי השירות החלטתי לערוך את הסיבוב שלי מסביב לעולם בכיוון
השמש הזורחת ולהתחיל בחצי האי האיברי של ספרד ופורטוגל.
קולומבוס, וסקו דה גמה, מגלן ועוד קברניטים גדולים הפליגו
מנמליו של חצי האי האיברי לתגליותיהם. תכננתי להמשיך משם לדרום
אמריקה, בעקבות מסעותיו של אחי יונתן לריו דה ז'נרו ולמנאוס
בשנות התשעים המוקדמות, לעלות לצפון אמריקה, למקסיקו ולארצות
הברית ומשם להונג קונג, לסין ולתאילנד. נדברתי עם שולה ועם אסי
להיפגש בנר ראשון של חנוכה בבנגקוק, תאילנד, בכיכר סיאם, בשעה
שש בערב בדיוק.
"...ושלא תעזו להתחתן לפני שאני מגיע", הזהרתי אותם.

הטיסה הכי זולה הייתה לליסבון, פורטוגל, דרך טורקיה. אחרי
שוטטות של כמה ימים בליסבון, עליתי על אוטובוס ראשון בליסבון
ובסוף היום ירדתי מאוטובוס שלישי בסגרס, הפינה הדרומית מערבית
של יבשת אירופה. בסגרס היה קיים פעם בית ספר לניווט שייסד
הנסיך הפורטוגזי הנרי הנווט. גדולי קברניטי פורטוגל בתקופת
התגליות הגדולות למדו בבית ספר זה. הספנות הפורטוגזית, אז
הטובה בעולם, התפתחה באזורי סגרס ולגוס השכנים.

ירדתי לים. האוקיינוס האטלנטי, שצבעו הכחול נראה לי באותה שעת
ערב הרבה יותר כהה מצבעו הכחול של הים התיכון בשעות אלו, השתרע
לפניי. עצרתי בפאת הצוק הגבוה. יבשת אירופה נגמרה כאן, כשלושים
מטר מעל לחוף הים. החוף היה ריק מלבד אוהל כחול וצהוב קטן
שהוקם על החול הבהיר קרוב לבסיס הצוק. שלוחתו הדרומית של הצוק
התעגלה והנמיכה כלפי החוף והמשיכה להתעגל לתוך הים מערבה. על
רמת הכף הזאת עמד מבצר נמוך ורחב ידיים, בית הספר לניווט
מיסודו של הנרי הנווט.

הורדתי את התרמיל ליד שרידי מדורה כבויה מוקפת שברי סלע
אדמדמים. הצתתי מדורה מגזרי אורנים יבשים הפזורים על הדשא
הירוק בין שפע פרחי הבר שגדלו שם והרתחתי מים לתה ולאורז מאחד
משני בקבוקי המים שהבאתי איתי. את התה חלטתי בספל הכחול שאני
משתמש בו עוד מתקופת המסעות בנגב ואת האורז בישלתי באחד מכלי
האוכל ששרדו אצלי מהשירות. פרסתי כמה פרוסות נקניק יבש לארוחת
ערב פשוטה. ערפילים כבדים מעל לאוקיינוס האטלנטי הרועש הסתירו
את השקיעה והחשכה נפלה במהירות על צוקי הסלע. פרשתי את שק
השינה על המזרון המתנפח וכשגחלת אחרונה במדורה הסתירה את
קרינתה מאחורי מסך אפר לבנבן ולוחש עברתי להאזנה מלאה לנהמת
גלי האוקיינוס הנשברים לאורך חופה של סגרס.

"אני חושב  שכדאי שתעזוב את הונג קונג אחרי שתבריא", שמעתי את
הרופא הסיני מדבר אליי בחלום. "האוכל כאן הוא לא בשבילך. יותר
מדי אורז ותה."
אישה סינית ממושקפת גחנה מעליי ואמרה: "לפי הערכת הצוות הרפואי
כארבעים אחוז מכבדך נפגם מהרעלת מזון. את החלק הפגום, בערך
אונת כבד שלמה, נצטרך לקטוע ולהוציא מבטנך לפני שהבעיה תמשיך
ותעבור לשאר אונות הכבד."
"אפשר לחיות עם שישים אחוז כבד?"
"כמובן", ענה הרופא שסיים לבדוק לי את לחץ הדם. "ועדיף  שנתחיל
מהר כדי לשמר יותר מכבדך", הוסיף הרופא.
חתמתי על המסמכים שהאישה הסינית הממושקפת ארגנה על לוח עץ דק
לפניי. עובדי חדר הניתוח דחפו את המיטה אל חדר הניתוח. אור חזק
ממנורה ענקית בתקרה סנוור אותי ולא הצלחתי לראות בבירור את
הרופא המרדים שאמר, "הסינים מורידים אונות כבד מכל אחד. זאת
שיטת הטיפול שלהם במכלול בעיות הבריאות האנושית, החל מהצטננות
רגילה ושיעול חולף וכלה בשחפת ובדלקת ריאות."
המנורה הענקית בתקרה הקרינה חום נעים.
"האור מפריע לך?" שאל הרופא המרדים וגחן להצל על עיניי מהקרינה
החזקה והמסנוורת. כשהועם האור המסנוור והראות חזרה לעיניי,
הופתעתי לראות ראש נערה בלונדינית לבושה במעיל ג'ינס עם
צווארון חום גוחנת מעליי במקום הרופא המרדים. ראיתי שאני בתוך
שק השינה שלי ורעש גלי האוקיינוס האטלנטי ממשיך והומה סביבי.
הנערה חייכה ואמרה משהו בשפה לא מובנת. התיישבתי. אור השמש
הזורחת סנוור את עיניי מחדש.
"חלמתי חלום רע", אמרתי באנגלית.
"כן," ענתה הנערה באנגלית, "חלום רע ומשעשע."
"שמי אנג'לה," אמרה הנערה. "באתי לשאול אם יש לך מים."
"כן, יש לי מים. אולי תה חם?"
המשכנו לדבר באנגלית.
"תה חם יהיה טוב", אמרה אנג'לה.
אוויר הבוקר היה צונן ורגוע. יצאתי משק השינה ולבשתי חולצת
פלנל נוספת. יצקתי מים לסיר מבקבוק המים והצתתי מספר זרדים
דקים להתחיל את האש במדורה.
"אפשר לשתות קצת מים קרים?" שאלה אנג'לה.
הושטתי לאנג'לה את בקבוק המים ואת הספל הכחול.
"שתי כמה שאת רוצה. יש לי בקבוק נוסף בתרמיל."
"אני צמאה, נגמרו לי המים וכל הלילה לא שתיתי", אמרה אנג'לה.
נזכרתי באוהל הכחול-צהוב על החוף.
"אני מגנואה, איטליה", אמרה אנג'לה והחזירה את הבקבוק והספל.
"שמי לירן ואני מנתניה, ישראל."
"אני מרבה לדבר בחלומותיי בבוקר. בצבא הייתי חוטף נעליים
להשתיק אותי. לחייל כל רגע שינה חשוב", אמרתי.
"חשבתי שאתם שניים בתוך שק השינה", אמרה אנג'לה.
"היינו יותר משניים. היה איתי צוות רפואי סיני מלא שהתכונן
להוריד לי ארבעים אחוז מהכבד", אמרתי.
אנג'לה החלה לצחוק.
"למה רצו להוריד לך ארבעים אחוז מהכבד?"
"ככה זה בסין, הסבירו לי. השיטה הסינית היא להוריד חלק מהכבד
כתרופה ראשונה לכל דבר", אמרתי.
"גם לכאב ראש?"
"במיוחד לכאב ראש. לא מאמינים באספירין."

הצבעתי על שק השינה ואמרתי,"שבי, אם את רוצה."
הוספתי עלי תה למים הרותחים והורדתי את הכלי מהאש. מזגתי את
התה החם לספל הכחול עבור אנג'לה. את התה שלי שתיתי מכלי הבישול
אחרי שניקיתי את פיח המדורה ממנו.
"מפריע לך שלתה יש טעם של מדורה?" שאלתי.
"לא. לא מפריע."

התרכזנו בשתיית התה ובהאזנה למנגינות הגלים והרוח. לא היה ענן
בשמים והשמש חיממה יפה את הגוף ושרפה את ערפילי הבוקר. הצוק
החל לקבל צורה. הוצאתי את מפת פורטוגל מהתרמיל.
"קאבו דה סאו ויסנטה", הצבעתי אל המגדלור העצום הניצב בפאת
הצוק המתנשא לתוך הים כחמישה קילומטר צפונית ממקומנו.
"מגדלור שני עומד על פונטה דה סגרס", אמרה אנג'לה והצביעה
דרומה לכיוון המבצר הרחב שמגדלור שני התחבא מאחוריו.

"אתה רעב?" שאלה אנג'לה. "יש לי לחם וגבינה למטה באוהל."
"אני תמיד רעב", עניתי.
החלטנו על תפריט של אורז, גבינה, לחם ותה נוסף לשתייה. אנג'לה
ירדה לחוף להביא את הגבינה ואת הלחם ואני הוספתי מספר ענפים
למדורה ובישלתי את האורז.
אנג'לה חזרה עם פריטי הארוחה והניחה אותם על שק השינה.
"גורגונזולה, גבינה איטלקית מיוחדת", אמרה אנג'לה.
"הלחם הפורטוגזי קצת יבש אבל טעים", הוסיפה אנג'לה.
התקנתי שולחן מתרמילי ופרסתי את הגבינה ואת הלחם עם אולר
שקניתי בליסבון. מזגתי תה לספלים; הספל הכחול שלי ועוד ספל
שאנג'לה הביאה.

"האם יש יסוד לטענה שקולומבוס יצא לגלות דרך מערבית להודו
מצויד במפה של העולם החדש שסוחרים יהודים הביאו מסין?" שאלתי
את אנג'לה.
"קולומבוס הוא גיבור גדול עבורנו בגנואה עד היום הזה ותגליותיו
היו בזמנם תרומה כבירה לאנושות", אמרה אנג'לה אחרי פסק זמן
והרהור בשאלה. "אין לי שום ספקות בנושא. בכל שלבי החינוך
בגנואה וגם באוניברסיטה למדנו על ההיסטוריה של קולומבוס ועל
הבעיות שעמדו לפניו. גורמים בכנסיה ואנשי עסקים איטלקים
וספרדים עזרו לקולומבוס להתגבר על הקשיים שהכבידו עליו לפני
צאתו למסעותיו. להרבה משפחות בגנואה יש קרובי משפחה בפורטוגל.
אומרים שגם למשפחתנו יש. אשתו של קולומבוס מתה בצעירותה ומותה
העציב את קולומבוס מאוד. עד שהוא לא פגש את ביאטריז, העצבות לא
הרפתה ממנו והכשילה את מאמציו לממש את ייעודו כקברניט גדול",
אמרה אנג'לה.
"מי היא ביאטריז?"
"ביאטריז הייתה חברתו לחיים של קולומבוס. תמיד הזדהיתי עם
ביאטריז. מאז שהייתי ילדה קטנה הרגשתי שאני שומרת בתוכי את
אהבת ביאטריז לקולומבוס; כל האהבה שנותרה בביאטריז לקולומבוס,
איתנה ונאמנה, עברה אליי. אני יודעת שקשה להבין אותי אבל עבורי
זאת האמת שלי. באתי לאיבריה כדי להתקרב לקולומבוס ולמסור לו את
עיזבונה של ביאטריז."

סיפרתי לאנג'לה על שולה ועל אסי ועל מסעם לתאילנד לחפש שם מקום
מיוחד עבור טקס כלולותיהם הפרטי.
"שולה ואסי מאוהבים אחד בשני הרבה זמן, עוד מכיתה ב'."
"קולומבוס אהב את ביאטריז מאוד והיא אותו," אמרה אנג'לה, "אבל
נסיבות חייהם הכשילו אותם. הוא היה קברניט בעל מוניטין והיא רק
בת איכרים פשוטה."
"האם קולומבוס נשא את ביאטריז לאשה?"
"לא, הם לא התחתנו גם אחרי שבנם פרדיננד נולד", אמרה אנג'לה.
"באתי ברכבת מגנואה למדריד ומשם המשכתי לקדיז. קולומבוס נפטר
בוויאדוליד על יד מדריד", אמרה אנג'לה. "ידעתי שאין לי מה ללכת
לוויאדוליד. עבורי קולומבוס הוא דמות היסטורית חיה, אמיתית,
נושא לרגשות אמיתיים שקיימים בתוכי. אני מרגישה שעליי לסיים את
שליחותי עבור קולומבוס וביאטריז לפני שאני מתפנה לטפל בחיי
הפרטיים."
אמרתי לאנג'לה שאני מבין את הילוכי מחשבותיה.
"אחרי תיכון בישראל כולנו צריכים להחליט החלטות משמעותיות של
חיים ומוות לפעמים. הרבה נערים ונערות מחליטים להמשיך במסלולים
שהותוו על ידי נערים ונערות שקדמו להם."
"אצלכם כולם משרתים בצבא," שאלה אנג'לה, "גם הנשים?"
"כן, זה נכון, אבל חשבתי יותר על לוחמים שמתנדבים לשרת ביחידות
מיוחדות ומסוכנות. דרכך בעקבות ביאטריז וקולומבוס לגמרי טבעית
ומובנת לי. לדעתי המסורת יוצרת יחס אישי בין הדורות ולא רק
דפים בספרים."
"לפני שהגעתי לסגרס הייתי בקדיז ובפאלוס, שמשם הפליג קולומבוס
למסעותיו לעולם החדש", אמרה אנג'לה. "הרבה לא נשאר מקולומבוס
האיטלקי בספרד. זרים מתקשים להסתדר כאן גם בזמננו."
הצבעתי אל המבצר של פונטה דה סגרס שבו למדו בכירי הקברניטים
נווטות לפני חמש מאות שנים, ושאלתי: "שם כבר היית?"
"כן, הייתי שם. המקום ריק. חוץ משושנת רוחות עצובה חרוטה בחול
אין כמעט כלום", אמרה אנג'לה.
הסתכלתי על הגלים המסתערים על החוף בדרכם לצוקי היבשת, אותם
צוקים שקולומבוס עמד עליהם וחשב על ביאטריז חברתו לחיים ועל
פרדיננד בנם. ההמשכיות, שאנג'לה הציגה במחשבותיה, עמדה לנגד
עיניי, ברורה ואמיתית.

"ביום שני אני חוזרת לעבודתי בגנואה", אמרה אנג'לה.
"במה את עוסקת?"
"אני עובדת במשרד של בית חולים גדול. אני מכינה תסקירים וחוות
דעת לכדאיותן של הצעות לשינויים ולשיפורים בשירותי בית
החולים", אמרה אנג'לה.
"נשמע מסובך."
"אני מסתדרת. אני חזקה בסטטיסטיקה."
"איזה יום היום?" שאלתי.
"יום חמישי. אתה רוצה ללכת על החוף?" שאלה אנג'לה.
"כן."
"אולי כדאי שתוריד את התרמיל לאוהל?"
אספתי את חפציי לתוך התרמיל. ירדנו בשביל צר לחוף הים והכנסתי
את התרמיל לאוהל.

הלכנו קרוב למים, רחוק מהצוק ומצלו, לספוג חום מקרני השמש.
שאון הגלים הנשברים הקשה עלינו לשוחח ועברנו לצעוד בשקט,
לחוצים זה לזה. חיבקתי את כתפה של אנג'לה והמשכנו לצעוד חבוקים
דרומה לכיוון פונטה דה סגרס. חשבתי על אנג'לה ועל ביאטריז ועל
משמעות יחסיהן לקולומבוס, וחשבתי על אהבה ועל נאמנות ועל הצורך
בסגירת מעגלים. הרמתי אבן חוף עגולה וכתבתי בחול הלח באנגלית
"ביאטריז, הינשאי לי!" וחתמתי "כ. קולומבוס". אנג'לה צנחה
לברכיה והליטה פניה בכפות ידיה. גופה רעד קלות. ידעתי שהיא
בוכה. לא משתי ממקומי. אנג'לה התאוששה, הרימה את האבן וכתבה,
"כן. באהבה".
עמדנו חבוקים על החוף הרבה זמן.

"נחזור לאוהל?" שאלה אנג'לה. "אני צריכה להכין את עצמי."
"אוקיי", עניתי.
הוצאתי מתרמילי את החלילית הישנה ועליתי לראש הצוק להדליק אש
במדורה. קטפתי מספר פרחי בר צהובים וקלעתי זר פרחים עגול מושחל
על ענף אורן דק וגמיש. על אבן חול אדומה ושטוחה חרטתי, עם
האולר שקניתי בליסבון, שני לבבות חצי חופפים ובתוכם את השמות
ביאטריז וקולומבוס. הוספתי חץ חוצה לשני הלבבות. אנג'לה עלתה
בשביל, לבושה חולצת טי רטובה. טיפות מים נטפו משערה הרטוב.
הושטתי את ידי וקירבתי אותה למדורה. עמדנו, פונים זה אל זה,
משני צדי המדורה. ניגנתי את "ערב של שושנים" בחלילית, וכשגמרתי
הרמתי את זר הפרחים ואמרתי, "בזר פרחים זה אני, כריסטופר
קולומבוס, נושא לאשה את ביאטריז אהובתי, אמו של פרדיננד בני."
הנחתי את זר הפרחים על ראשה של אנג'לה.
"אני מסכימה."
אנג'לה פתחה את כף ידה הקמוצה והושיטה לי מטבע כסוף שדמותו של
קולומבוס מובלטת בו.
"אני שלך ואתה שלי", אמרה אנג'לה.
אחרי ששמתי את המטבע בכיסי הראיתי לאנג'לה את האבן החרוטה.
"האש תשמור על שנינו", אמרה אנג'לה והניחה את האבן עם שמותיהם
של ביאטריז ושל קולומבוס על הגחלים הלוחשות.

הרוח ציננה את גופה הלח של אנג'לה והיא החלה לרעוד. הורדתי את
אחת משתי חולצותיי והנחתי אותה על כתפיה. הוספתי גזרי עץ
למדורה ואנג'לה התקרבה לאש להתחמם.
"תנגן עוד משהו?"
ניגנתי את "יסטרדיי". "של ג'ון לנון", אמרתי.
"של פול מקרטני", תיקנה אנג'לה. "לא רבים יודעים את זה. את
"הלב הרעב" של ברוס ספרינגסטין אתה מכיר?"
"קצת, אנסה", עניתי.
ניגנתי את "הלב הרעב" של הבוס כמה פעמים עד שהוא יצא כמעט
טוב.
הרוח מהאוקיינוס האטלנטי התגברה והחלה להרים את הגלים ולצנן את
שנינו. החלטנו לרדת לחוף ולתפוס מחסה באוהל. ירדנו לחוף ולפני
שהורדנו מאחורינו את יריעת הפתח אנג'לה תלתה את זר הפרחים על
אחד ממוטות האוהל.

התעוררתי אחרי הצהריים לנשיקותיה של אנג'לה.
"ששש," לחשה אנג'לה בחושך. "עוד מאה נשיקות, בסדר?"
השמש הייתה כבר במחצית דרכה לשקיעה כשהתעוררתי שנית. פירקנו את
האוהל, ארזנו את התרמילים ועלינו אל ראש הצוק. בדרך לתחנת
האוטובוס עברנו ליד בתים קטנים וישנים עם גני ירקות מטופחים.
הגענו לכביש הראשי והמשכנו עד הצומת.
"ניפרד כאן?" שאלה אנג'לה.
"תצליחי בחייך, אנג'לה", אמרתי.
"תודה. גם אתה, לירן", אמרה אנג'לה.
פניתי לכיוון פונטה דה סגרס וצעדתי במעלה הכביש וכשהגעתי לראש
הגבעה הסתובבתי. אנג'לה, חובותיה למסורתה מנוכים, הורידה את
תרמילה וחיכתה לאוטובוס. נפרדנו פעם נוספת בנפנוף ידיים.