לילה, שלוש, ארבע, חמש בלילה. כשזה הלילה הרביעי ברציפות אדם
שממשיך לספור את השעות פשוט מתחנן לאכזבות מחודשות ישנות.
אני עומלת על בובת הפלסטלינה השלישית, רביעית, חמישית במספר
ללילה הזה. קניתי פלסטלינה, עכשיו יהיה זמן טוב להסביר.
בלילה הראשון, החלטתי לצאת מהבית ולשאוף אוויר צח, אומרים שזה
עוזר. הבטתי לתוך חנות 24 שעות, נכנסתי, שוטטתי בין המדפים
המאורגנים בצבעוניות מחליאה, והגעתי למדף השטויות בשני שקל.
מטוסים מפלסטיק יפני להרכבה, ערכות צביעה חד פעמיות, בובות
בארבי וונאבי עם ראש פלסטיק גדול מדי ובלונד בגוון הלא נכון.
ואז הבטתי בה, כאילו רק עבורה יצאתי מהמיטה שטופת הזיעה שלי,
חבילת פלסטלינה רחבה ונוצצת בכל הצבעים.
הרמתי אותה בהתרגשות ועמדתי בקופה עם חיוך יודע סוד.
הגעתי הביתה בצעדים מעטים אך גדולים ומהירים
הדלקתי את האור והתחלתי במשימתי הלילית.
בובות. בובות צבעוניות יצאו מבין שתי ידיי כאילו היו שם תמיד.
פיסלתי במיומנות ובהנאה. עמלתי על הראשונה, ובמלאכת מחשבת
התקנתי לה ידיים קטנטנות וורדרדות, חולצה לבנה עם לב אדום
במרכזה, שיער שחור וקוצני, וחיוך קטן.
בובות. ישבתי בלילה הראשון, שני שלישי (מי סופר?) והכנתי
אותן.
מגוללת את החומר הרך באצבעותיי, מערבבת צבעים, משנה חלקים.
העמדתי את הבובות אחת אחרי השנייה כמו חיילים על משמר החדר
שלי. אבל אז הנוקשות שבעמידה המאולצת העציבה אותי מעט, רציתי
שייראו יותר אמיתיות, אז כופפתי, סובבתי ומעכתי אותן לתנוחות
טבעיות.
וכך הן עמדו כקהילת בובות קטנה וצייתנית. מעשה ידיי ממש.
ועכשיו, בשלוש, ארבע, חמש בלילה עלה בי החשק.
ניסיתי לבטלו במחשבות הגיוניות, ניסיתי להבין את המקור שלו, או
איזה פחד הוביל אליו, אבל הוא לא עזב אותי.
לבסוף נכנעתי לו.
אחת אחרי השניה הכנסתי את הבובות לפי. הטעם היה מעט מלוח
ומאובק, בצקי ומוכר. התחלתי ללעוס אותן, הרגשתי את העיסה שלהן
בפה שלי. והתחלתי לבכות. בולעת ובוכה, אוויר נכנס, וגוש
הפלסטלינה תקוע לי בגרון, עולה, אני מרגישה אותו נאבק.
אני בוכה חזק יותר.
בכיתי חזק יותר.
נרדמתי. |