לעיתים כשעצוב כל עולמינו נצבע בצבע אחיד ואין אנו מסוגלים
לקלוט צבעים אחרים מלבד צבע העצב.
כשעצוב, אנו מתקשים להתעלות חזרה ולנסות לפרש את החיים דרך אור
אחר.
לעיתים כשעצוב נוטים לחפש את החבל ההוא, זה שימשוך אותנו מעלה
חזרה, זה שמזכיר לנו שאנו נתונים בעולם של גוונים, ולא בעולם
שעם הזמן רק מכהה.
לעיתים, לעיתים כשעצוב, אין אנו מוצאים את אותו חבל המהווה
מעין כוח להתרומם ולחזק את שרירינו, אלה שלא עובדים דיו
ומותירים אותנו כה חלשים.
כשעצוב, לא מוצאים את הדרך המתאימה להמשך מסלולינו, ובמקום זאת
מתהלכים בשביל ארוך ללא סוף, בו כל מראית עין מזוהה כקושי
לחזור לחיים הנורמלים.
לעיתים כשעצוב, אנו שוכחים את שעושה לנו שמח, וברגע אחד
משליכים לאשפה הזדמנויות רבות לאושר.
כשעצוב, פונים אל השקט ומחפשים בו קצת אקשן, וכך נבלעים אל תוך
מחזור של תסביך נחיתות.
לעיתים כשעצוב, אנו מטלטלים את ראשנו, ומבקרים במחשבות ישנות.
כך אנו צוברים ימים של ניסיון לפיענוח עצמי שטיפין טיפין, כבר
נהיה לא אנושי.
בעת של עצב, קיים הרצון להשען על כתף משקיטה ורכה, רק להניח
ראש לכמה דקות, עד שהכל יחלוף ולא יחזור.
בימי העצב, ההכרח לפרוק את עולנו בפני אוזן קשבת הולך ומתעצם,
אך מאחר ונכשלים למצואה, נשאר אמינים לעצמינו ולכל שבעצם מציף
את נפשנו.
לעיתים כשעצוב, אנו מאבדים כל גורם לראציונל, שלמעשה, קיים
אצלנו מאז ומעולם.
ושוב רצים אל החדר הקרוב לנגב את הלב שנשפך לנו ללא כל כוונה,
אך מהר מאוד מגלים שזו משימה לא קלה משום שללב קשה להתייבש,
והוא רק ממשיך לטפטף לנו על הלחיים. וכך אנו נותנים לו, לעצב,
אדונות כלשהי שמותירה לו לבצע בנו תכסיסיו, ואנו מתרחקים
מההגיון הבריא של עצמנו, ומשכיחים לנו את הטוב. מכירים רק בלא
טוב. וכשעצוב, מנסים בכל הכוחות האחרונים למצוא את החבל ההוא,
זה שודאי ימשוך אותנו מעלה, אם לא לפסגה, שיתלפף סביב גופינו
וישרה בו ביטחון, שהטיפוס עליו יחזק שרירנו כך שלא נתחלש,
שיוביל לדרך המודע - בה לא קיימת נטייה להתעצב, ושיותר מכל,
החבל ילמדנו להתגמש כמותו כך שלא נתקבע על גוון אחד כהה-גוון
העצב.