כה אמרתי לעצמי בקומי, כי אין מקומי עוד בינכם, עת הציפורים
שורקות במעופם במבט המוות שבמקורם, רוצח הקטנים - תולעים
יהרוגו, ומוסרם אין, למוות איני יכול,  ויקומו אותם שבפיהם ישק
דבר, כמשיק הקו למעגל החיים, ויאמרו לא. לא!? שכן כה אני אומר
- כן! דחפוהם אמרתי! דחפוהם! מי? עצמכם! תת אדם העומד מול העל
אדם! רחמים!? את רחמי מבקשים אתם, וכי למה זה מגיעים הם לכם?
הרי רחמי הם, ומתנתי הם! הראיתם אדם נותן דבר משלו בלא מחשבה?
את רחמיכם הרעפתם עלי, ועכשיו את רחמי מבקשים אתם? את חטאי
האחרון דורשים? הלא חטאי הוא, וזכותי לבדה. רחמיכם אינם
מספיקים לעצמיכם, אם כן לכו! את נשמתי אינני מוסר לכם, שכן קם
אותו אחד לתחייה, ולמד מטעותו! לא עוד יחנק וירחם. מידת הדין
תשכון בעולם, כי אין החסד מתאים לחיה האכזרית אדם. אין המוסר
מתאים למוח הנרגז המעוות והשטני של גדול פושעי התרבות! וכי מה
היא תרבות אם לא פשע?! נצחון? על מי?! נצחון על נפשיכם, שחותכת
בבשר החיים, אך הפסד היא התרבות, הפסד לעל אדם! אין האפיפיור
יצליח לזכות עצמו מחטאיו בדבריו, והממוסמר לא יציל במילה! אין
נתיני המלך ישלטו עליו, כי אם המלך עליהם! ירדתי, הו אתם גזעי
האדם הנחותים, ובירדתי אשאירכם לגורלכם כי הנה 40 יום וליל
הולך אני לשהות בצל המוסר, וחוכמה אוריד לכם, אך בלתי היותכם
מוכנים אין עוזר הקטיף לפירות שאינם בשלים, והם יקטמו לעד -
מוות! הו! המילה האסורה! המילה שפחדכם עליה, שרצונכם מצטמק
לעומתה, כן, המוות! חג האסיף, אסיף הסוף את ההתחלה, כי הנה
החיים הם אינם אלא התחלה של המוות, המוות אינו בסוף כי אם בקץ.
סוף הינו דבר שאחריו דברים נוספים, אך לא כן הקץ שבו מקיץ הכל,
ואתם מקיצים משנתכם, שנת החיים, ומתעוררים לקץ, למוות. ומה
רוצים אתם, חוכמה? לא! כי אם שיוויון. שיוויון!? וכי שווה
התולעת לציפור ההורגת אותה? האריה לגדי? אלוהים לכם!? כי רק
המדענים משוואות יערוכו, אך לא פה, בתחילת המוות, אין משוואות
כי אם אי שיויונים! רדו לכם מהרי יוהרותכם, רדו לבור האלוהים,
רדו רדו, ושבו בשפלת הארץ. שבו ביסוד התרבות האמיתית, התרבות
הברברית, התרבות חסרת התרבות. חוסר התרבות התרבותי ביותר
שקיים, היולדותו המחודשת שלו! אתם - גזע האדם הנחות מכל,
מחפשים כל קיצכם איך לחיות במקום לדעת איך למות, ודואגים מתי
למות, במקום לדעת מתי לחיות, כי כן סדריכם הפוכים מסדרי,
וגופכם שונה מגופי, שכלכם שונה משכלי, שכל העל אדם שאינו מרחם,
שכל העל אדם שמתחזק ממהותו של האחד שקם לתחייה, מהאלוהות שאינה
יודעת חיים, ואף לא קשורה למוות, שכן אצל האלים, כל עניין
המוות הוא בגדר דעה קדומה, וכמו שאמר שאיננו יכולים לכפר על
הולדתנו אלא בבנינו - והנה כופר לך, קדוש! קדוש! קדוש! והנה
אני מכפר על הולדי בהחוברי לעל אדם, כחיותיו שנעלמו, מתחבר אני
לעצמי, ומתגבר על אנושיותי לטובת אנושיות אמיתית.
ירידתי אינה אלא לצורך עלייה, עלייה אליכם, גזעי האדם, ממעמקי
המות עלה הוא, והנה אותו האיש הממוסמר- עליו הקץ. והנני
מעליכם, אך אשוב עם תורתי, תורתו, תורתנו, תורה. מקבלים הינכם
כל תורה, אז למה אינכם רוצים את תורתי? האם תורת מוות איננה
תורה? האינכם אתם האלטרואיסטים מוכנים להקריב עצמכם? אז הנה -
הרי להזדמנות זו בלבד חיכיתם! הקריבו עצמיכם! הקריבו עצמיכם על
עולה של תורתי, למען מי? האנושות! וכי מה לך אכפת מהאנושות
תשאלוני? אני היא האנושות, האנושות החדשה, אנושות העל, חיית
הטרף תעלם. לאלוהים ירד וירד, עד הגיעו מעל שאולה, שם חזר
האלוהים לשכון, בדרך עלייתו מעלה. ולמה אינך עולה שאלתיו? איני
יכול, ענה, איני יכול. שכן בעליתי אצטרך לעבור דרך רוצחי. והרי
אתה גרמת למותך!  כן, אולם אינו יכול למות. מותר האדם מן
האלוהים במוות. ואם כך גם בחיים. אומנם חשבו שרצחוהו, אך הנה
שב לתחייה, ואולם אינו חי, ואף לא הייה מת.  מה, המפחד הוא
מרוצחו? הן רב און הוא! כן, יאמר בעצב,מפחד הוא מחיית האדם,
נבעת מחורבנה אשר משליטה בכל אשר תדרוך רגלה, וכך ימות. החזקים
הינם תמיד הראשונים למות. הרואים, אולי, אך מתים.   אז אעזור
לך! וכי למה? כי כך אעזור לעצמי! כן! חייך האלוהים! זוהי
התשובה! שב ולמד!
ולמדתי, 40 יום ו40 לילה שוכן בכבשן האש.
ויקראני האלוהים אדם! אדם! לא תתי האדם השולטים בכל משרה,
רמשים החודרים לכל מקום, עלוקות מוצצות דם, נחשים המטילים ארס
בכל פינה טובה,כי אדם נקרא להם אך במידת החסד. אך פשה ועברה
אותה המידה, והנה הדין ישלוט בעולם! ובדין שמם יהיה-חיות! ואף
לא מן הנעלות שבהם, אך חיות. ולגזע החדש, לאנושות הנעלה, לעל
האדם- אז יזכה ביום השישי להקרא בשמו הראוי לו, בשמו שנותן לו
חיות ומשמעות, בשמו-אדם!
ומותר תת האדם מן הבהמה אין - חיה, בהמה.
ומותר האדם מן הבהמה.