הולכת בטיילת, מחפשת קצת חום אנושי,
משהו קטן שיחזיר לי את הביטחון העצמי.
לאנשים כל כך קשה בימינו, להעביר מבט שני...

המבט הראשון בא בקלות, אתה רואה אדם ברחוב, מעלה רעיונות.
חושבת עליו קצת עם אי אלו כוונות. אבל אם הוא באמת נראה מעניין
או חשוב, אתה תסתכל אחורה ותביט בו שוב.
המבט השני הוא זה שמשנה, זה שקובע מה שלגבייך אותו אדם יהיה.
לי חסר המבט השני, אם הוא אי פעם בכלל היה שם, אני רוצה שיבחנו
אותי! כן, זה קצת מטומטם. רוצה את מבטו של הנער החמוד, שבודק
אם אני משהו בכלל ראוי לניקוד.

מרגישה מכוערת! כל כך לא יפה...
גם עם השיער שזז ברוח והפה שמחייך, והעיניים הבורקות, הרגל
שרוקדת והשפתיים הצוחקות. גם עם כל זה - שזה בעצם כלום, העתיד
שלי בתחום הזה - סתום!
חסר לי היופי, הקומה, מידת החציה, והחולצה מהסוג ההוא שבכוונה
קצת עקומה.
אולי לא אזכה אף פעם לאותו מבט שני, אולי אף פעם לא ירצו
אותי.