מחלון חדרי בבית החולים
ראו את השלג היורד בחוץ
בערפל בדידותי
חשתי אז
שאלוהים הורידו למעני

מעולם לא הייתי קרובה כל כך לשלג
מלבד זיכרון מטושטש מינקותי
הרוח הצליפה
ופתיתי הלבן
שלהבו בי אש חמה.

בבקרים התעוררתי בריקנות אדירה
בטני התהפכה כמו כל עולמי
בכל בוקר רק זאת משכני
לראות השלג יורד
ואת אימי הצנומה נלחמת בו
על מנת להגיע אליי.

אני בספק עד כמה יכול ילד קטן
להבין בזמן קצר את כל המלחמות
שייאלץ לעשות במשך חייו.

והשלג ירד, פתיתים פתיתים כדמעותיי
ואימא שבה יום יום
אט אט הבנתי ריקנות מהי
וכיצד היא נוצרת פתאום.