אני לא רוצה לשמוע ממך יותר. לא ממך ולא עליך, לא על החיים
שלך, מה שלומך ובכלל לא רוצה לדעת עליך יותר כלום. זה לא
מעניין אותי, לא אכפת לי בכלל. אני רוצה לא בעצם אני דורשת
שתצא לי מהחיים. אל תתקשר יותר, אל תכתוב, אל תבוא לפה. אל
תדבר עליי אפילו עם אנשים אחרים, אני לא רוצה לדעת שאתה חושב
עליי ושאני מעסיקה אותך. אני רוצה שתשכח ממני לגמרי, לתמיד,
לעולם, לנצח. אל תשאל עליי, אל תברר עליי, אפילו שאתה שומע
שמדברים עליי תאטום את האוזניים חזק חזק, כדי שלא תשמע את השם
שלי. אני רוצה לשכוח אותך. אני רוצה לשכוח ממך. אני רוצה למחוק
מהתודעה שלי בכלל שאי פעם הכרתי אותך וידעתי מי אתה. עכשיו
שאתה (תודה לאל) כל כך רחוק אני יכולה להגיד בקול רם שמערכת
היחסים שלנו היתה דפוקה ומחורבנת. היא הייתה לא נכונה, מעוותת
ומסוכנת בשבילי. היא עשתה לי רק רע. כל שניה שהכרתי אותך
הוסיפה לי עוד אבן על הלב, עוד צלקת בנשמה והורידה לי שניה
מהחיים. רק סבלתי והתייסרתי בגללך. רק בכיתי וצעקתי והייתי
אומללה בגללך. אני בחיים אבל בחיים ולעולם ואף פעם וגם לא
בשביל כל הכסף בעולם, לא אחזור למה שהיה בנינו ובחיים לא יהיה
עוד'"בינינו" כי לא יהיה אף פעם "אנחנו". רק המחשבה עליך לידי
גורמת לי בחילה ובא לי להקיא על המושג "אנחנו". אני מקווה
בשביל המלאכים בשמים שתגיע לגהינום, כדי שהם לא יצטרכו להתמודד
איתך ולראות אותך כל הזמן. אני מקווה בשביל עצמי שעם הזמן
הצלקות יעלמו, גם הצלקות בנשמה וגם אלה שעל הגוף. את כולם אתה
השארת לי, מזכרת מהתקופה הנוראה בחיי. התקופה שנגמרה, הסתיימה,
זהו זה, הסוף, הקצה, הגבול, הסיום. אז אבא תזכור מה שאני, הבת
שלך,  אומרת לך: אני לא רוצה לשמוע ממך יותר.