ועם כל המהומות, ועם כל הטרור,
נותרתי לי רק אני עם המחשבות הללו שוב ושוב, חודרות עמוק אל
תוך הלא נודע המאיים להתפרץ החוצה.
לאחר כמעט 23 שנים בחיי עולה שוב ושוב השאלה האם אני היא זו
שצריכה לחיות ולא הוא?
האם עדיף היה לו לא היה נהרג אי שם במהלך שירותו הצבאי,
לא היה שובר משפחה שלמה,
ולא היה גורם כלל לבריאתי?
והאם הוא זה האשם בכלל?
האם ההחלטה לקרוא לעצמי וירטואלית בשם שנבחר על ידי רק בגלל
אמונה נכונה?
האם לא נכון יותר לבחור בשמי המקורי?
האם זהו החשש מהשאלות על שמי?
האם זהו החשש מהתפרצות פתאומית בזמן שאני מתארת עלילת הנפילה
שלו בקרירות תמידית שכזו....... האם הפחד שהפעם אבכה?
האם החשש מזיהוי?
ואיך הוא היה?
האם אני דומה לו?
תוהה וחושבת האם עדיף היה לו הייתי חווה את האסון הזה יחד עם
בני המשפחה ולא מגיעה אחרי כל המהומה,
אוליי אז היו לי הסברים? אוליי אז יכולתי גם לחוש אותו?
הלא שמו הוא שמי!
דמו קשור בדמי!
כל כך הרבה שאלות ותהיות עליהן אין תשובות.
ואם היו תשובות, כנראה שמקומי לא פה.