אני משחילה את מילותיי
בין האצבעות
ומנגבת מספר דמעות
שבצבצו מתוך הרגש
ויש בי צורך
להוציא.
לעיתים הלחץ מתגבר
בשיפולי הבטן התחתונה
ולעיתים
זהו הגוש בגרון -
- או הסלע שנח לו על הלב
ולא עושה סימנים כאילו
הוא הולך.
ופרץ של רגש
או סתם מתוך שעמום
המילים יוצאות
זורמות
פורצות
ומסתדרות לפי שורות - וישנה חוקיות
לעיתים היא נסתרת
אפילו בעיניי של עצמי.
אך המילים שנחרטות על הדף
מתוות את זהותן גם בתוך
ומשאירות את חותמן
במימד שהוא
קצת מעבר לזמן.
לחץ גוש וסלע - שלושתם
משאירים לעד צלקת -
- כזאת שנעים להיזכר
ולו רק מן הסיבה
שהאמת לאמיתה
מעצמה תאמר.