הם באו להושיט כבוד למת,
כמו שנותנים שקית של קלמנטינות
למנותח המתאושש בבית -
חולים מואר, עם רפואה לטינית

טובה וישנה, עם אחיות
רכות האצבעות והשפתיים...
הם באו להוכיח שלחיות
מוטב על השלגים דמחרתיים

מבגני ורדים דאשתקד.
הם באו גם בשם הגעגוע
לעלומים של בכי מלוכד
ועצב, שכבר אז היה נגוע

בחיידקים משנת תרפפ"ו:
נגיף הגזענות הנפטליני,
נגיף היהירות. והם ציפו
להיות ממולאים כטורטליני

בלב רחב. לכן הם כה עלצו
לשיר עם דיוות להקת הנח"ל,
ולא הבינו שמזמן חצו
לצד המנוגד של ה"אנחנו".

וכשאמרו להם שהוא ניצח,
או שדרכו ניצחה - הם לא הרגישו
שמשקר נכדו של הנרצח,
כשם שמשקר בפסחא בישוף

בדבר הכרח הסדר הקיים.
הם שכחו איך התקוות נמוגו,
איך חלומות איבדו את כל יופיים,
איך הגרון הושקה בגוגל-מוגל

מרגיע של תרועות המלחמה,
איך ויסקי בן עשור עורבב עם קולה,
איך נערים מרחפי-פלומה
היו לבריונים מהאסכולה

החדשה, שכבר לא תנסה
להשתחרר מעול גסות-הרוח.
הם שכחו את כל המעשה
ואת האנשים שבמיקוח

הוגן איתם היה אמור לקרות
דבר שמשיגים בכל הבסטות.
הלכתי בין עיניים ונרות
ולעצמי אמרתי, "Bloody bastards!

הם שכחו הכל, קנו הכל."
(לב יהודי, קללה - הפעם - בריטית.)
אך גם אני זימרתי את פסקול
הקליפ על החיילת שהייתי

לפני עשור. לשיר רק מכיוון
שהמילים יושבות לי בגולגולת -
זה חלק מהיושר הסרבן.
לדעת בעל-פה - זו המשקולת

הכי כבדה שלי. כך בעל-פה
אני זוכרת בזיון ושפל,
והעשור כולו אינו מרפה
ממני - כך מחושפנים בשפילד

אינו מרפה יאוש המובטלים.
וכך אני תמיד אביט אחורה
ולא אניח להולכים. ואם
אניח - תכלני אש אורורה,

או זעם האלים. כולם שרים
בפרצופים עולצים, כמו קלמנטינות,
ולא שומעים איך את לבם מחרים
יאוש עתיק של כל הפלשתינות.