"שם" היא אמרה לי כמו מתוך שינה. "שם הייתי רוצה לחיות לנצח."
עיניה נפקחו והישירו אלי מבט מחוייך. השמש שולחת קרניים
אחרונות, מאירה את שיערה הארוך וזורעת בו פסים של רוך.
התבוננתי מסביבי. הספסל, עליו ישב אדם מזוקן בעל עיניים עייפות
וחיוך חסר שיניים נראה רגיל מתמיד. כלבים מחוסרי בית שוטטו
ברחובות האפורים והמטונפים.
לא פעם שנאתי ללכת על המדרכות זרועות ההרס הללו. שקיות שקפקפות
זרוקות בכל פינה, בדלי סיגריות של אנשים בודדים חסרי נשמה
נדבקים לסוליות הנעלים.
עיניה נעצמו בשנית. התעלמתי, ממשיך בניסיון הנואש לזהות שיר
שבקע מהדירה הקרובה.
"שם" היא המשיכה בפתאומיות "יהיה לי בית, וגינה- מלאה בחמניות.
והם לא יבלו החמניות שלי!" תקיפות התעוררה בקולה המלטף, כשחוט
המחשבה שלי נקרע באכזריות.
כמעט והשתקתי אותה, עוד רגע  והייתי עולה על שם השיר.
מיואש, התבוננתי בה. כה יפה היא,  פניה לוחשות לך בקול מהפנט
ושיערה מחכה שתשלח את ידך ללטפו. "איפה?" שאלתי וראשי טרוד
בשני הכלבים שחלפו על פני בסערה.
"המון חמניות, ושקט. בעיקר שקט יהיה לנו שם.
מים וחורף, שמש ושלכת. הכל!" ענתה ועיניה בהו בנקודה לא ברורה
על הלבנים הרטובות מהגשם שירד בלילה.  
הכלבים חזרו. אחד מהם עצר לרגע והתבונן בי בעיניים מצועפות.
אולי לומר שקר לו מדי, שהחורף הגיע מוקדם מדי השנה ושהוא לא
הספיק למצוא מקלט ישן להשתקע בו. אולי הוא פשוט מקנא, שלי יש
חברה  שישנה לידי כשקר, שאוהבת כשמלטפים לה את העורף. אולי הוא
מקנא.
"נשכב על הדשא, ונדמיין פרצופים מהעננים שבשמיים." אמרה וחייכה
אל עצמה.
"הרבה זמן לא עשינו את זה." עניתי לה ושמתי לב שהשיר ממקודם
נגמר לפני שהצלחתי לפענח את מקורו. היא הפנתה את ראשה אלי,
קצבת שיער רכה נחתה על אפה והיא קימטה אותו במתיקות.
"חוץ מהעננים, ירד לנו שם גשם מדי פעם. אחרי הכל אני יודעת,
אתה צריך חורף."
"נכון, את כל כך מתחשבת." עניתי בחיוך, ממשיך לשחק במשחק שלה
מבלי לדעת את מהותו.
היא שקעה בהרהוריה כשהשמש נעלמה מאחורי בניין אפור מקושקש
בציוריי גרפיטי ישנים.
הכלבים חזרו להשתולל על כר הדשא היחיד ברחוב, מתיזים לעברינו
מדי פעם טיפות מים מהשלוליות הקרובות.
לרגע נדמה היה לי שהכלב סינן לעברי מילה או שתיים. משהו כמו:
'יש לך חברה יפה'. שללתי - בהנחה שאבדו לי הרבה דברים חוץ
מהשפיות.
קולות של ערב החלו לחדור לגופי. האיש עם החיוך חסר השיניים
נשכב על הספסל ועצם את עיניו. כמה כואבים הם החיים, חשבתי. לי
יש בית וחברה, לו יש ספסל ועיניים מקומטות.
"שם. לא יהיו אנשים אחרים! רק אני ואתה. אולי גם כלב או חתול.
והאנשים מהעבודה שלך לא יתקשרו, ככה שנוכל לשכב כל הלילה מבלי
שתסנן ערות על השעה המוקדמת שאתה מתחיל לעבוד בה." היא לקחה
נשימה עמוקה והמשיכה.
"והכי חשוב, שם לא ירמסו לי את החלומות."
הכלבים התקרבו אל השלולית הנקייה והגדולה שהתמקמה לה ממול. היא
הייתה כמעט שקופה, עם קצת דמיון יכולתי לחשוב שהמדרכה המלוכלכת
לא קיימת מתחתיה.
"לא ירמסו לי את החלומות" היא חזרה על המשפט בלחש, מלמלה מילה
או שתיים ועצמה את עיניה.
איפה זה השם הזה, תהיתי לעצמי, מתבונן בכלב עם המבט המקנא לוגם
מהשלולית.
נראה כאילו זה טעים לו, אולי הוא אפילו נהנה.
לרגע, עיניו התמלאו עליצות ונדמה שהוא מחייך לעברי.
היא פקחה עיניה ונשמה בכבדות, "הוא שותה לי את השם." היא אמרה
בעצב.
התבוננתי בה - העיניים היפות שלה התמלאו בעצב.
מהסס, התבוננתי אל השלולית. הכלב הרים ראשו במבט מחייך כמו
מסנן לעברי 'אז מה אם יש לך חברה יפה'.