זרם חשמלי חלש יצא מהשבב לכיוון המח. לא היתה תגובה. השבב
מדד את הנתונים, הריץ כמה שורות קוד, ושלח זרם חזק יותר שעשה
את העבודה. ניר התעורר ופיהק פיהוק פרוע שכל גופו השתתף בו.
היום היה היום הגדול. ניר יצא ממיטתו והלך לקחת מקלחת סונית.
כשהרגיש מגע רטוב בגבו שמח ותפס בשני ידיו תחת עסיסי. התחת
היה שייך לאישתו קלי שהתעוררה ותפסה אותו בהפתעה עם נשיקה על
הגב. היא צרחה צרחה של צחוק. ניר הסתובב והעביר את ידיו אל
מאחורי ראשה בתוך שיערה האדמדם והרך. שניהם עצמו את עינייהם,
והתנשקו לאט.
"ממממ"
"אתה יודע, לא צריך לחזור בזמן בשביל זה, יש לי את הכח לשנות
את העתיד" קלי אמרה וחזרה לנשק אותו. ניר החליט ששהה מספיק
זמן במקלחת. הוא ניתק את המגע מקלי ונעמד מול המראה בשירותים,
בוהה בפניו. הוא נישא לחפור בזיכרונו, אם היו אלה הפנים שראה
באותו יום גורלי. קלי יצאה בעיקבותיו ונשענה על כתפו השמאלית.
שניהם הביטו בהשתקפות המאוחדת שלהם במראה שנראתה ציורית
למדי.
"נישנוש... אתה באמת חייב לעשות את הנסיעה ? לא טוב לך כאן
?"
"מותק, את מכירה את הסיפור. עברנו עליו כבר מיליון פעמים."
"בסדר, אני מכירה את ההבטחה, אני יודעת שכביכול פגשת את עצמך,
ניר שאני נשענת עליו בזה הרגע ב 17/5/24. אתה בטוח שכל זה לא
היה בדימיון שלך ? אולי בגלל שרצית כל כך שזה יקרה, התחלת
לדמיין את זה קורה."
ניר החל ללטף את שיערה של קלי ברכות.
"זה לא יכול להיות. אני יודע שזה לא היה הדימיון שלי. זה
באמת קרה. את חייבת להאמין לי."
"מה אם לא תצא לנסיעה ? אולי הכל יהיה בסדר בכל מקרה ?"
"לכל הפיזיקאים, הפסיכולוגים, ושרי הממשלה אין מסקנה חד
משמעית. אי אפשר לדעת אם זה הייתי אני, או ניר אחר. הם תחקרו
אותי על הפרטים כל כך הרבה פעמים, והעלו חרס בידיהם כל פעם
מחדש."
"אז אולי אני פשוט אבוא איתך."
"מותק, גם אם היו מצליחים להעביר יותר משיבעים קילו לא הייתי
מסכים. מי יטפל באוסקר כשאני לא אהיה כאן ?"
"הלב של הכלב גם ככה ישבר. מה בכלל עם דפנה, ויריב, הם לא
חשובים לך ?"
"בחייך, הם ילדים גדולים ועצמאיים ובטוח ולא צריכים יותר את
אבא שלהם."
ניר הפסיק ללטף את קלי והיא פלטה אנחה.
"ומה...מה יהיה איתי ?" היא שאלה כשדימעה קפואה זלגה מעינה
הימנית על כתפו של ניר. הוא הסתובב והצמיד את גופה הערום
לגופו בחיבוק. ניר קירב את פיו אל אוזנה השמאלית ולחש לה:
"אם אני לא אסע היום, אולי לא היינו נפגשים, וכל מה שהיה לי
ולך יעלם אל תוך הכלום."
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה!" צעקה קלי.
"ששש..." הרגיע אותה ניר.
"אני אוהב אותך. תמיד אהבתי אותך. נכון שהמדענים היום יודעים
איך לשגר מישהו לעבר ולא יודעים עדיין איך להחזיר את המישהו
בחזרה להווה. אבל תביני, יקירתי, אני חייב לקחת את הסיכון
הזה. אחרת אי אפשר לדעת אם השיחה שאנחנו מנהלים עכשיו תהיה
בכלל קיימת."
"אז בוא," אמרה קלי בקול צרוד ובוכייני, "בוא תעשה איתי אהבה
עוד פעם אחת אחרונה."
ניר הרים בהפתעה מוחלטת את קלי בשתי ידיו, שם אותה בעדינות על
המיטה בחדר השני והתיישב לידה.
"אני אוהבת אותך"
"אני אוהב אותך"
ככמה שעות לאחר מכן ניר צעד במסדרונות מכ"א, המרכז הכרונולוגי
לאנושות, בליווי שני שומרים חמושים. בגלל הסודיות והביטחון
הצמוד, קלי נאלצה להיפרד ממנו בלובי המפואר של המרכז, קצה
הקרחון של הקומפלקס התת קרקעי הענקי הזה. שם התבצע רוב המחקר
התיאוריטי וכל הניסויים הפרקטיים של הנסיעה בזמן, ניסויים שניר
היה חלק מהם. הוא קיווה בכל ליבו כאשר צעדיו הדהדו במסדרונות
הלבנים שהתוצאות של הניסוי הזה יהיו שונות מקודמיהם.
את תהליך ההכנה הוא כבר הספיק לעבור. תחילה נלקחו ממנו כל
בגדיו, והלבישו אותו בחליפת טיסה גלקטית לבנה סטנדרטית. לאחר
מכן הוא עבר סידרה של חיסונים גנטיים וקרינות על מנת לחסל כל
וירוס אפשרי בגופו. אילו חס ושלום היה מגיע איתו וירוס לעבר,
היה יכול ליצור אפידמיות שעלולות להכחיד את האנושות. שבביו
הביוטכנולוגים נסרקו כדי לוודא את תקינותם. לקינוח הייתה לו
פגישה אחרונה עם גנרל סמית', פרופסור סטריקובסקי, ודוקטור
ברגמאייסטר שבדקו שהכל כשורה איתו ואיחלו לו בהצלחה בשם
האנושות.
ניר והשומרים הגיעו לדלת כסופה בסוף המסדרון. השומרים תפסו
משמר בשני צידיה של הדלת וכיוונו את רוביהם לאורך המיסדרון
הריק. לפי נוהל הנסיעה, אסור היה לאף נפש חיה להסתובב בתחום
זה של מכ"א מלבד הנוסע ושומרי העילית. הפקודות של השומרים היו
לירות בכל דבר שרק יעז לעבור במסדרון. קרה כבר שמנקה נורה
והתפורר לאבק בזמן הפעלת הנוהל.
ניר שם את כף ידו על הדלת. הוא הרגיש רטט קל בגופו כאשר הדלת
בדקה בקפידה את זהותו ואת שטל הנסיעה. לאחר מכן נפתחה הדלת
באיטיות לשני הצדדים, ונסגרה באותה איטיות לאחר שנכנס. המעלית
האיצה בבת אחת ונעה במהירות גבוהה עמוק לתוך האדמה.
כשהגיעה המעלית ליעדה ונפתחו שתי הדלתות, התגלה חדר לבן כאשר
במרכזו עמד כיסא מתכתי מעוצב בצורה גלית משונה. זה לא הפתיע
את ניר, תדרכו אותו מראש לגבי "החדר הלבן" שנועד להסתיר ממנו
את טכנולוגיית מכונת הזמן.
ניר נכנס לחדר, והדלתות והתמזגו עם הקיר הלבן כאילו מעולם לא
היו שם.
"צהריים טובים ניר" הדהד קול בחדר. ניר זיהה את קולו של
פרופסור סטריקובסקי לפי המבטא הרוסי שלו.
"תשב על הכיסא בבקשה. אל תיבהל מכח המשיכה שיחזיק אותך
עליו."
ניר התיישב על הכיסא ושם לב באמת שהוא לא יכול לקום ממנו.
"יפה, הכיסא נעול. נכנסים לפאזה הראשונה. ניר, אני רוצה לאחל
לך שוב בהצלחה מכל הלב, ושהצוות כאן יעשה את כל מה שביכולתו
בשביל להחזיר אותך."
"תודה פרופסור", אמר ניר, לא בטוח בכלל אם הפרופסור יכל לשמוע
אותו.
משהו קרה בחדר. ניר לא ראה או הריח מה, אבל הוא ידע את זה כי
באותם רגעים חיו עברו לו מול העיניים. ההורים שלו. הפגישה עם
עצמו. הנשיקה הראשונה שלו (עם תמר). אליפות הכדורסל לנוער
בתיכון. הזיון הראשון שלו. הצבא. הטיול במזרח. הרגע שראה
את קלי. ההכרזה על שלום עולמי. החתונה עם קלי. הילד הראשון
שלו. המצאת מכונת הזמן. הילד השני שלו. הפעם האחרונה שעשה
אהבה עם אישתו.
הוא עצם את עיניו חזק והכין את עצמו לכאבים נוראיים.
כשניר פתח את עיניו הוא ראה מטושטש, אבל זיהה את השמים
הכחולים. היה בחוץ ממש חם, מזג אוויר ישראלי טיפוסי של אמצע
מאי. הוא הזיז את ראשו הצידה והקיא. לאט לאט קם למצב ישיבה
ובדק את ראשו עם ידיו. בדיוק כפי שהזהירו אותו המדענים,
הנסיעה גרמה להתקרחותו המוחלטת. ואז זה היכה אותו, הוא נמצא
בשנת 1985. הנסיעה הצליחה! מישהו דיבר מעבר לפינה של הרחוב.
לאחר מכן נשמעה חבטה על הריצפה ועוד דיבורים. ניר אזר את כל
כוחו, קם על רגליו, והלך אל עבר הרעש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.