סיני 2004

עת סילסלה המונית ניגונים של עצירה
חורקת, פסעת לידי מיוזעת-חיוכים
מאולצים? תהיתי. מוצלים, ענית בקלות לשאלה
הקשה מבין המנות לעיכול פה, הזהירוני,
מנת טיב היחסים בבידוד אקלימי מתהפכת בקרביים
שלך ושלה, הבזיק הבדואי ומסר את המפתח
לזוגיות שלנו התגנבו ערפילים, רעש
לבן נראה לי תמיד מזויף אבל פה דווקא נעים
אנשים כמו במעגל נמשך עד צריבת
החום שהולך טוב עם הירוק, אמר סוחר -
האשליות פה לא מתנפצות. הן רק תלויות ומחכות
באוויר נבקע לו קו הזמן ונשטף אל עינייך,
לבנות ממלח ומחשבות השתרעו לידינו השקופות המתנחלות
בפאתי המבואה בין סחלב מוחץ לג'ויינט קורץ
התלבשתי לשמאלית על החטא עד זוב הבדידות
האסטרונומית, הימנית, שעברה מהשומרון הצפוני לחיפה
התיכונה חפנה באוזנייה את הצד האפל של הירח
המואר במדבר איננו מבחין בין לאומים ודתות
מסותתות בין בקתות הקש אבני אינתיפאדה
מסוכלת, ישבת מולי הלומת אבסולוט וודקה
רוסיה צברית שלי, מיזגת עצמך לתוך מיץ מנגו סמיך
הדם שעל שפתיי היבשות ממתין לחשיכה להקריש
לתוך תאי עורך מחלחלות דמעותייך מצריבת העדשות
השקופות לעולם לא תדענה שפעם גם אני ביקרתי בטכניון
מהונדס, מזכיר לעצמי את עצמי עם ההיא, ילדת הפחדים הנוצצים
כוכבים אין ספור מבקשים לתת גם לבדואי סיבה לחיוך
מקומט, שדוף, הולך על החול אל הים שמתלבט  אם נסגר או
שנפתח עוד אבסולוט? שאלתי. לא, לא. השבת
מיוזעת, התנפצה בי אשליה לאינטימיות לילית, נראה שהבדואי בדה
סיסמאות על אשליות לרומנטיקנים ישראלים מעצמן את עצמן מוכרות
מוסלמיות חייכו אלי מבין רעלות, כאילו שמעו. הכל
מתלחשים בחסות עשן-היחסים ואנחנו הרי מתגלגלים
בנייר השלום המצרי המציאות כה נבערת
מאופרת חייכה הגברת בשובנו אל גבול השבעים
ושבע לירות נשארו לי להמיר, תהיתי אם תואיל
"לא לחצות את הקו", השיבה והכתימה את
הדרקונים, שהתדקדקו בחצות לדרכונים
רכובים שבנו אל שפת מהדורות העיתונים, השקופות כנ"ל
וחוזר וחלילה הים אותו ים, הערבים אותם ערבים
נטולי כוכבים גם הפרידה בינינו לא איחרה
לצרוב בזיכרון המדברי.