אני רואה אותו והלב מתכווץ.
הכריכה שלו, הממורטת, אני נוגעת בה, בחריצים הדקים שחרצו כפות
ידיים משורשרות, בקפלים העדינים והגסים של הקצוות. אותיות
הכותרת, תמונת השער. מילים מבפנים, מספיקות חמש או שבע להכריע.
לפעמים אני קוראת שני משפטים שלמים. הריגוש מכנס אותי. אקרא
אותו, אני סוגרת.
אני סוגרת, ואצבעותיי ממששות את גרגרי האבק באדיקות עצבית.
באותה דבקות יהיו אסופים רגעים אחר כך על כריות כף היד,
האצבעות, ישחירו את העור המתקלף קמעה. על הכיסא, ליד הדלפק,
מתחת לשל השחור, אני מניחה לו.
אני מניחה לו, ובסוף היום, אם לא יישכח על הכיסא, אעביר אותו
במחשב על שמי ואכניס אל התיק, בין המחברות הכבדות ודפי הצילום
של הצעת המחקר שלי, שקצותיהם העליונים קרועים בחינניות נקראת.
בלילה, אחרי שהילד יירדם, אניח אותו על שולחן המטבח, ליד כוס
הזכוכית שלי, באמת כדאי, הגיע הזמן לשטוף אותה מדוק החלב
הקרומי שדבק בה. אשטוף אותה, ואקרא אותו. אבל קודם אכניס
אותו.
אכניס אותו, סביר להניח שימים אחר כך יציץ אלי. בין מסדרון
למסדרון בקמפוס, כשהנייד שלי יצלצל, כשאוציא את התפוז- שכחתי
לחרוץ את קליפתו, כשאחטט לעומק דקות ארוכות כדי למצוא את עט
הדיו החשוף שמכתים את דפי היומן שלי בשטפי דם עמוקים, רחבים,
לא מרוסנים. לא פעם יציצו לידו מתוך התיק הפעור זוגות עיניים
נוספים, שנשכחו מהימים הקודמים על הכיסא, לפניו, או יתגלו אלי
מאחד המדפים אחריו. עיניים יפות כמו עיניו, מתבוננות. כמה יפות
הן, העיניים שלהם, גם אותן אקרא.
גם אותם אקרא, ובינתיים אני צריכה להרהר בהם, באוטובוס, בעיקר
בערבים כשאני הולכת אליה, ואין לי על מה לדבר, לא רוצה לדבר,
אולי עליהם אדבר, בעיקר על הכריכה, על השער, בעיקר על הכיווץ
הנדרך מבפנים, על כמה טוב יהיה לקרוא אותם. אדבר על כמה טוב
יהיה להרגיש אותם.
להרגיש אותם, עשרות ימים שכובים על שולחן המטבח בביתי, להרגיש
כמה אני עומדת לקרוא אותם, כמה אני זקוקה לקרוא אותם, לעמוד
לקרוא אותם. אני צריכה לחכות, עד שיגיע הרגע לקרוא אותם.
יגיע הרגע לקרוא אותם, ובינתיים, עד לרגע ההוא, הנכסף, אולי
כדאי להחזיר אותו.
להחזיר אותו, לפעמים משוח בקו דק כחלחל שסימן בו הילד, בדרך
כלל מחורץ חריץ בודד נוסף, טבוע קיפול בודד נוסף, רך, חמים.
דבוק גרגרי אבק זרים, דבקות נאמנה, מעוררת הערצה, בדיוק כמו
קודמיהם. בין לבין, אני יודעת שאני עומדת לקרוא אותו. לפעמים
אני אפילו קוראת אותו. שני עמודים, עמוד, פסקה. הלב יידרך,
הריגוש יציף. אסגור אותו.
אסגור אותו, אחזיר אותו, הרי גם אחרי שאחזיר אותו אני יודעת
שאקרא אותו. בפעם אחרת, כשיהיה לי יותר זמן, אקרא אותו.
בינתיים אני וגרגרי אבק. אבל קודם לכן אפתח אותו. מילים חדשות
ישלחו ידיים מצמיתות, מחניקות. אני מחייכת וסוגרת אותו. אני
חייבת לקרוא אותו.
על הכיסא, ליד הדלפק, מתחת לשל השחור, אני מניחה לו.