"צריך לאשפז אותם בבתי משוגעים", אמרתי בשקט וחיכיתי לתגובה.
הוא כהרגלו הביט עליי בעיניים תמימות, מנסה להבין מה אני רוצה
ממנו.
הוא חזר לשכב על השמיכה וניסה להירדם, זו רק אני שלא מצליחה
להירדם באמצע הלילה.
צופה בתכניות טלוויזיה שחוקות בערוצים המתחלפים, הכל ממשיך,
דבר לא נשאר.
"אין מה לראות!" אני זועמת, "300 ערוצים ואין בכלל מה לראות",
הוא מרים את ראשו רק לרגע וחוזר לשכב. זה לא הכי מעניין אותו.
הוא היה מעדיף שאלך לישון כבר, שאתן לו לעצום את העיניים
ולנחור קצת, הוא עושה את זה כל כך טוב.
"בא לך אולי ללכת לטייל?" אני שואלת, הוא מרים את ראשו
בהתלהבות רגעית ורואה בעיניי שאני לא ממש רצינית.
הרי אמצע הלילה, מי מטייל בשעות כאלה? הוא מבין מהמבט שלי שזו
הייתה סתם פליטת פה כדי ללכוד את תשומת לבו.
הוא מניח את ראשו בחזרה ונאנח בקול.
איזה קל זה בשבילו פשוט להתנתק ולשכוח, כאילו כלום לא קורה
בעולם, כאילו דבר לא מפריע לו. חוץ ממני כמובן.
בכל לילה אני חוזרת ומפריעה לו לישון, צופה בטלוויזיה, מחפשת
נחמה במקרר ובארונות המטבח.
עדיין לא הבנתי שלא אמצא זאת שם. הוא כבר יודע.
בפעם האחרונה שטיילנו יחד, בשבוע שעבר, הוא העדיף להתרכז
באחרות ולא בי, כנראה שאני מעניינת רק בבית, כשזה רק אנחנו
שנינו.
כשהוא היה צעיר יותר עניינתי אותו יותר, הוא לא זז ממני, אבל
עברו מאז הרבה מים בירדן.
קולות נשמעים ברחוב, הוא קופץ ממקומו ורץ לחלון המטבח, הוא
מביט החוצה כמה דקות ואז נרגע. הוא תמיד מחפש ריגושים במקומות
אחרים, החיים שלו לא מלהיבים מספיק כנראה.
"עזוב, בוא לכאן", אני אומרת והוא מתרצה.
הוא מתיישב לידי ובוהה קצת במסך, הדמויות שמרצדות שם לא
מעניינות אותו, הוא כמעט נרדם שם לידי.
מדהים כמה שהוא מקשיב טוב; אני שופכת את הלב בפניו בכל הזדמנות
והוא יושב שם, מביט בי ומקשיב לי בלי להפריע.
ואז עיניו הופכות רכות והוא מבין אותי, בלי מילים, הוא מניח את
ידו עליי כאילו כדי לנחם.
גם הלילה הוא עושה זאת ואני שוקעת אט אט בשינה מתוקה, מול
התכניות המעייפות בערוץ המדע.
מחר בבוקר נצא שוב לטייל ביחד.
הוא יתרגש ויקפץ ויקשקש בזנב וילקק לי את היד באהבה. שוקו שלי!