הם ישבו חבוקים תחת עץ אלון זקן שעליו כבר התחילו להצהיב לפני
ימים אחדים. הוא לחש לה באוזן את כל מה שהיה על ליבו, היא
שתקה. הוא נישק אותה קצרות תחת עינה, היא אפילו לא מצמצה. הוא
קם כדי ללכת כי כבר היה מאוחר והוא היה חייב, היא אפילו לא קמה
כדי להגיד לו שלום. הוא הלך נעלב והיא למרות שראתה אותו בוכה
לא זזה מהמקום.
היא ידעה שהיא לא בסדר, שהיא צריכה לספר לו, אבל היא גם ידעה
שהיא לא יכולה ושאסור לה, פשוט אסור לה להיות לבד. אז היא
נשארה איתו, למרות שלא אהבה אותו, למרות שכשנישק אותה חשה
בחילה איומה. גם את האהבה שלו אליה לא הרגישה, למרות שידעה
שהיא קיימת, למרות שידעה שהיא גדולה. היא פשוט היתה אטומה והיא
כעסה על עצמה.
למחרת כשנפגשו הוא דיבר איתה, אמר לה שהוא אוהב אותה ורע לו
שהיא לא מרגישה אות הדבר. היא לא הבינה איך הוא גילה ועדיין
ניסתה להסתיר.
"על מה אתה מדבר? זה לא נכון!"
"זה נכון ואת יודעת את זה!
לפחות תיהיי כנה איתי עכשיו"
היא שתקה והחלה לבכות חרישית, מבינה את גודל הטעות שעשתה, את
גודל השגיאה. ותוך כדי כך, לאט, לאט בכיה התחזק.
"תסלח לי, בבקשה, אני לא התכוונתי לפגוע בך, אני לא חשבתי,
בבקשה, תתן לי להסביר."
הוא כעס עליה, מאד, אבל גם אהב אותה ולכן נתן לה את ההזדמנות
להסביר והיא, ניצלה אותה וסיפרה, סיפרה לו הכל.
היא סיפרה לו עליה, עליו, על ההיא ועל שניהם ביחד, על הכעס,
האכזבה והכאב, על הרצון לנקום, על המעשה ועל הקשר שלו אליו.
הפעם היה תורו לשתוק ולאטום את עצמו אליה. היא ניסתה לגעת בו,
ללטף את פניו ולסובב אותן אליה, אך הוא זז במהירות והסתלק
כשדמעות בעיניו, והיא למרות שראתה אותו בוכה לא זזה מהמקום,
היא פשוט לא יכלה.
במשך שבוע שלם היא חיפשה אותו, חיפשה ולא מצאה. אף אחד לא ראה
אותו בשבוע הזה. אחרי שבוע אף אחד גם לא ראה אותה.