מכל הכתבים האלה מה באמת אמיתי?
אני שואל את עצמי האם היעד שלי בעולם הזה הוא לכתוב, כי אני
עושה את זה כמעט כל יום, אמנם לא הכל עלה לבמה חדשה, אבל יש לי
מאות דברים כתובים מעל 200, אני שואל את עצמי, אולי עלי להיות
סופר, כל אחד בעולם הזה יש לו כישרון במשהו, אחד הוא צייר השני
מוזיקאי השלישי שחקן כדורגל, לדעתי הכישרון הזה מלווה באהבה
גדולה לדבר, שחקני כדורגל מאד אוהבים לשחק כדורגל כמו שצייר
נהנה לצייר, יש כאלה שהולכים לעשות מכך קריירה ויש כאלה
שמחשקים או מציירים או יוצרים בשביל התחביב או הכיף. האם באמת
ישנו דבר בעולם שניתן להתחבר אליו בכל מהותנו?

הכתיבה שלי זו בהחלט אהבה שלי, למעשה בעולם הכתוב אני יכול
ליצור עולמות להרוס אותם לבנות אנשים, לתת להם אופי, משפחה,
חיים. משעשע אותי לחשוב שבעולם הכתוב אני אלוהים, מעניין הנה
ניתנה לנו ההזדמנות להיות אלוהים. מצחיק שמתי שניתנה לנו
ההזדמנות להיות אלוהים, אנחנו לא מצליחים לחשוב ולו על דבר אחד
קליל לכתוב, כל כתיבה מלווה במאמץ, עלינו לחשוב קשה בשביל
להמציא את העולם הזה, הסיפור שלנו, הגיבורים. פתאום כתיבה
נעשתה בשביל הקורא ולא בשביל הסופר עצמו, עלינו להיות בתוך זרם
הכתיבה המרכזי, עלינו לשעשע את הקורא, לתת לו חומר למחשבה, או
אולי למתוח אותו, להצחיק אותו. עלינו להשתמש בטריגרים במוח של
הקורא בשביל שהוא ישאר מרותק לכתובים שלנו.  זה מצחיק שהסופר
כל כלך הרבה פעמים כותב בשביל הקורא. אם תשימו לב כל הסופרים
הגדולים באמת, אלו שידועים בכל העולם שאם תשמעו את שמם תדעו
מייד מי זה, הם האנשים שלא כתבו בשביל הקורא. הם כתבו בשביל
עצמם, קחו את מחברת הארי פוטר, היא כתבה את הסיפור הזה לילדים
שלה, ועוד על מפיות שהייתה לוקחת מבית קפה, כי היא הייתה
מחוסרת כל. ג'יי אר אר טולקין. כתב את העולמות האלה בשביל
עצמו, מה שאחרי כן הפך לשלד המרכזי בכל סיפורי הדי. אנ. די .

מדהים לראות את כל הכישרונות האלו, והם לא חיפשו שהקורא יהיה
מרותק, או משועשע, הם פשוט כתבו את הסיפורים שלי פרי דימיונם
או מהחיים שלהם בשביל עצמם, והתגלו כסופרים גדולים. אני חושב
שעצם החיפוש של הסופר לשעשע את הקורא שלו. עצם החיפוש הזה יוצר
דואליות, גורם לסיפור להיות מן השורה, לא סיפור הצלחה מי יודע
מה. ודווקא אלה שכותבים עלילות שלמות בשביל עצמם, אלה הם
המוכרים הגדולים, המצליחנים האמיתיים.

היה פעם מלך גדול, שהיו לו המון משרתים, הוא קרא פעם אחד לאחד
המשרתים שלו ואמר לו: "תשמע משרתי הנאמן נתת לי כל חייך הכל
שירתת אותי הכי טוב שמלך יכול לבקש, עכשיו אני רוצה לגמול לך
ולתת לך מתנה, כל שתבקש שלך".
המשרת שהופתע אמר למלך, "לא מלכי מספיק לי להיות בנוכחותך,
איני צריך דבר".
אבל המלך התעקש וכך הם רבו כמה זמן עד שהשמרת עלה עם רעיון.
" אוקיי, תתן לי להיות מלך ל 24 שעות ואתה תיהיה השומר ראש
שלי".
המלך היסס בהתחלה אבל אחרי כן הבין שעל משרת כל כך נאמן ניתן
לסמוך.
ובכן המלך מינה את המשרת למלך ל24 שעות והוא התמנה לשומר
ראשו.
המשרת ישב על כס המלכות וההוראה הראשונה שמסר היא להוציא את
המלך להורג.
"מה? אבל נתתי לך להיות מלך ל 24 שעות".
"אתה כרגע רק שומר ראש ותו לא , הוציאו אותו להורג".
וכך המשרת נשאר מלך עד סוף ימיו.

היעדים שלנו נהדרים כל עוד הם משרתים אותנו, אבל ברגע שאנחנו
התחלנו לשרת את היעד שלנו ולא ההיפך המצב נעשה מסוכן מאד.
אם החלטנו לעשות דבר מה, עלינו לכל אורך התהליך להיות ערניים,
לשאול את עצמנו כל פעם מחדש האם זהו הדבר הכי טוב בשבילי, האם
זה משרת אותי כרגע. על החלטה או רשימה שיש לנו בראש. האם היא
משרתת אותנו בזמן הנוכחי או שהיא מיושנת וכבר אינה משרתת אותנו
עוד.

הכתיבה שלי האם היא משרתת אותי, או שאני משרת אותה , כותב רק
בשביל שלמישהו יהיה מה לקרוא? האם אני כותב בשביל עצמי או שאני
מתאמץ בשביל לכתוב?