היה זה יום העצמאות
יום חג די פשוט.
הלכתי לעשות אבטחה
על במת הופעות פשוטה.

דווקא די נהניתי וצחקתי,
ומהזמר שהופיע ממש התלהבתי.
הכול היה נראה פשוט
סתם עוד חג העצמאות.

ב-12 נדלקו הזיקוקים
פוזרו לכל עבר חיוכים
הרגשתי ילדה רגילה
בסתם יום אבטחה.

הלכו כל האנשים,
עמם הלכו הילדים.
האורות כבו
רוחות קלות נשבו.

הדרך חזרה היתה נעימה,
הכביש מדרכו לא סטה
העין קלות נעצמה,
ושיחה אל תוך הלילה גלשה.

ואז הלכתי לקומזיץ לעשות מדורה,
קשה להודות אבל נהניתי מכל דקה.
אכלתי, שתיתי וצחקתי נורא
בזמן שאלוהים עשה החלטה כה גדולה.

צלצול פשוט בא מתוך הדממה
"תבואי מהר" נשמעה ההודעה
"מה קרה שם" צעקתי
בשלילה שוב ושוב נעניתי.

הבוקר נפתח בזריחה,
השמש נשארה צהובה
ביום שהיה שחור משחור,
התחיל כרגיל עם המון אור.

הנסיעה הביתה היתה דווקא די רגועה,
לא היה סימן למפץ המתקרב והבא.
ודווקא בגלל זה צריך שינוי בשורה,
השקט שאחרי הסערה...

ברחוב בשקט צעדתי,
צעד אחר צעד אל האימה נכנסתי
רציתי לקטוף פרח באך,
לשחק בעצב "הוא הלך-לא הלך..."

רציתי שהזמן יקפא,
המעלית תיתקע או לפחות שתשקע
אך הדרך לבית אף פעם לא הייתה...
כ"כ קצרה.

הבית היה ריק מתמיד,
כולם היו בשקט.
רק הרעש של הדלת נפתחת
את דממת האימה הורסת.

את התיק בחדר הנחתי
אל אמא לשבת מיהרתי.
דמעות שזלגו מתוך עיניה
עדיין דחו את הקץ.

כולם יודעים, רק אני הבורה.
אני עדיין יושבת ומחכה.
שאמא תתלבש ונרוץ בחזרה,
אל המחלקה הקבועה, המיטה.

"טוב בואי" אני אל אמא אומרת
"מה קרה?" פתאום אני שואלת.
שתיקה קפואה כמו צמרמורת עוברת.
מקפיאה כל וריד ועורק בדרך.

"תגידו כבר מה קרה." אני בוכה,
קרובה השעה אני מרגישה
הדמעות זולגות כמו נהר,
ובקול חנוק נאמר: "תאיר, אבא נפטר..."