עד מתי,
באחת מנסיעותיי ברכבת התחתית בטורונטו התיישבה מולי נערה, עלמת
חן צעירה. כולה הייתה זוהרת עם תלתליי זהב ועיניים כמו הכנרת,
עם סוודר צהוב שהדגיש את הילתה.  לא עברו דקות רבות עד ששמתי
לב כי עיניה נתמלאו בנוזל הכאב, שפתיה מתייפחות נהיו ומבטה
סיפר סיפור עצוב על אהבה ולב כאוב. רציתי להוריד מבטי ממנה,
הרי לא מנומס. אך משהו בפנים קרא לי להמשיך לצפות בה. וכי כאשר
ראתה עלמת החן שיש לה צופים, נתנה חיוך וסידרה שערה, כמנסה
לומר שהכל בסדר וכי זה יעבור הקצרה.  אולם לא עברו 10 נשימות
והיא התפרצה בבכי מר. ראיתי את כאבי, את חסרונך את מה שהיינו
אנחנו, בעיניה.


"Don't know why I didn't cry"