היום הייתי בהלוויה. אף פעם לא יצא לי לבקר בבית קברות, תמיד
סלדתי ממקום כזה, אבל להלוויה של רונית הייתי חייב ללכת. את
רונית אני מכיר כבר 12 שנה, סליחה הכרתי. היא עברה לגור דלת
לידי בבניין שלנו ומאז אנחנו שכנים לכל סוכר שחסר או מפתח
אבוד. אף פעם לא היינו חברים אמיתיים, לא יצאנו יחד או
הסתובבנו בקניון, לא שמרנו על קשר הדוק אבל היה בינינו קשר
שכשאני חושב עליו עכשיו הוא היה מושלם. היא תמיד הייתה שם מתי
שהייתי צריך אותה, כשנפרדתי משרית, כשפיטרו אותי מהמפעל
כשחזרתי אל שרית וכשסתם התלבטתי מה ללבוש לחתונה של דודה שולה.
היא תמיד ידעה לתת את העצות הנכונות בזמן הנכון. אני פשוט
מעריץ אנשים שמסוגלים להגיד מה שהם חושבים באותו רגע, ולנסח את
זה בצורה הכי טובה שאפשר. כשאני מנסה לספר סיפור, או סתם להגיד
את אשר על ליבי המוח והפה שלי לא עובדים יחד, הם פתאום מחליטים
שהם לא מכירים אחד את השני ומה שיוצא לי מהפה נאמר בהתאם.
ההלוויה הייתה ממש יפה, ההספד שאחותה של רונית הקריאה גרם לי
לבכות. אף פעם לא בכיתי, עד היום. בהלוויה היה ילד קטן, אני לא
בטוח מה הקשר שלו לרונית אבל הוא היה שם אז כנראה שהקשר היה
קרוב. הוא פשוט עמד שם עם עיניים כחולות גדולות מבריקות, כנראה
שלא היה מודע ללמה הוא נמצא במקום כזה עם המון אנשים שבוכים
מסביבו. הוא היה מקסים, הוא היה קצת דומה לרונית אבל ידעתי
שאין לה אחים קטנים. כשההלוויה נגמרה כולם עזבו את המקום, אבל
פשוט לא יכולתי ללכת, הייתי חייב להיפרד ממנה לשלום. בדיעבד
היא הייתה החברה הכי טובה שלי, למרות שדיברנו אולי פעם בחודש.
עמדתי לבד ליד הקבר, ולא ידעתי מה להגיד. איפה רונית שתמצא את
המילים בשבילי? פשוט בהיתי במקום ושתקתי. עברה לפחות רבע שעה
עד ששמתי לב שאני לא לבד, ואז עוד רבע שעה לנסות להבין מה אני
רואה.
"אתה אוהב להסתכל על אנשים במשך רבע שעה בלי להגיד שלום?"
רונית שאלה אותי פתאום. שתקתי. לא ידעתי איך להגיב, אני מדמיין
את זה, את לא אמורה לעמוד מולי, את צריכה לשכב בתוך הקבר.
"רונית? חזרת?" ; " אף פעם לא עזבתי" היא השיבה. כל כך רציתי
לחבק אותה אבל כשהתקרבתי אליה היא פשוט נעלמה.  חזרתי הביתה.
כל הזמן חשבתי על מה שקרה לי שם. אני לא נוהג לדמיין אנשים
מתים, מה קורה לי? החלטתי לשוב אל בית הקברות. היה כבר לילה
ומאוחר אבל זה לא הפריע לי. הייתי בטוח שיש משמעות למה שרונית
אמרה לי אבל לא ידעתי מה בדיוק. האם יש חיים אחרי המוות? האם
רונית בכלל לא מתה והכל היה סיוט? הייתה לי הרגשה שאת התשובות
אני אקבל כשאני אחזור לשם.
ירדתי למטה, נכנסתי לגרוטאה שלי שאני כל כך אוהב ונסעתי. נסעתי
כל כך הרבה, זה לא שהתרחקתי פשוט עשיתי סיבובים בעיר, לא ידעתי
למה אני עושה את הסיבובים האלה ולא ידעתי מה אני מחפש. אני לא
כזה פחדן, זה בסה"כ בית קברות וגם לא כל כך מאוחר, בסה"כ עשר
בלילה עכשיו. בסופו של דבר הגעתי אל בית הקברות, חיפשתי את
הקבר של רונית אבל לא מצאתי. לפתע ראיתי כוכב נופל, ביקשתי את
מה שעלה לי באותו רגע למוח, ידעתי שאי אפשר להשיב אנשים מתים
אבל בכל זאת, רציתי לראות אותה עוד פעם אחת.
איבדתי את הדרך אז החלטתי ללכת למקום שבו נפל הכוכב שלי. הלכתי
והלכתי ואז מצאתי.
היא עמדה שם עם הכוכב שלי בידה. כמו מלאך, העיניים היפות
והגדולות שלה הבריקו והיא לבשה בגדים לבנים, רונית הייתה ממש
יפה, אף פעם לא שמתי לב עד כמה יפה היא הייתה. היא התקרבה אלי
והביאה לי חיבוק. עצמתי עיניים "כל פעם שתצטרך עזרה במשהו,
פשוט תביט בשמיים, שם למעלה, אני תמיד אהיה שם בשבילך" רונית
אמרה לי. כשפקחתי אותן, רונית כבר לא הייתה שם, גם את הכוכב לא
ראיתי ולמרות כל הדמעות שהציפו את פניי, הייתי מוכרח לחייך.