היא ישבה בתור בחדר לידה, מנסה להדחיק את הכאב, בזמן שהיא מחכה
לתורה. מאז ששירותי הרביה הפכו להיות תאגיד פרטי רמת השירות
מאוד ירדה. הכל בגלל התקנות לשעת חירום שנקבעו אחרי המלחמה של
12'. ילד כל 9 חודשים. היא נחרה בבוז. בקצב הזה העולם ישלים את
כמות האנשים שאבדו במלחמה בתוך אלף שנים, וגם זה בקושי. מוזר
שבעולם שבו יש פחות מחמישים אלף נשים יש תור בחדר לידה.
היא נאנחה, לפחות תורה מתקרב, וברגע שתעבור בדלת לחדר לידה
עצמו הכאב יפסיק. הטכניקות הרפואיות החדשות שפותחו הן בהחלט
מדהימות, 27 דקות מהקבלה לחדר לידה היא כבר תהיה בהתאוששות,
אחרי ניתוח מוצלח. היא הכירה את  הנתונים: בחמש השנים האחרונות
היה רק מקרה אחד של ניתוח לא מוצלח, וגם הוא נגמר בטוב, תוך 43
דקות. אמנם התינוק מת, אבל הרחם לא נפגע, וזה מה שחשוב. זכרים
יש מספיק. לאישה שזה קרה לה כבר נולדו 4 ילדים מאז.
פתאום היא הרגישה ציר, חזק יותר מהקודמים. היא התרכזה, מנסה
לזכור וליישם את הטכניקות בקורס הכנה ללידה שעברה לפני 10
לידות, כשהיתה בת 15. נשימה קצרה, שתיים ארוכות, לחיצה על
הכפתור של הסם, ועוד נשימה ארוכה. הרוגע התפשט בגופה מיד, והיא
נשענה לאחור. קצת סמוקה, אבל במצב טוב. היא הביטה ימינה, עוד 3
נשים. קצת פחות משעה וחצי. האישה הראשונה בתור קמה ונכנסה
בדלת. היא הביטה בה בקנאה. זאתי היתה כבר מבוגרת, בת לפחות 25
לידות. אם זו לא האחרונה שלה, הבאה תהיה. לה יש עוד 15 לידות
לפחות.
היא אמנם רק בת 10 לידות, היא חשבה לעצמה בגאווה, אבל 8 מתוכן
היו נקבות. רק 2 הראשונים זכרים. וגם הלידה הזאת תהיה בת. היא
ליטפה את הבטן שלה, וכל זה בלי התערבות גנטית! רק מהגנים שלה.
היא נכס של ממש למדינה, רוב הנשים זקוקות לטיפול גנטי קשה ויקר
ומסוכן בשביל להשיג תוצאות כמו שלה, וזה מקצר את חייו של הרחם
בחמש לידות לפחות, לא צחוק בכלל. אבל לא היא, היא כשרון טבעי.
והגאווה על היותה טובה יותר מרוב הנשים, זה מה שהחזיק אותה
במקום, והיא לא קמה ונכנסה לחדר לידה למרות שלא תורה, דבר
שיגרור מיד הרעה בזכויות שלה.
האשה הבאה קמה ונכנסה, והתור כולו דילג ימינה. עוד 27 דקות היא
תעבור לכיסא הכי קרוב לדלת, ובעוד שעה היא כבר אחרי. היא נשמה
עמוק. עוד חמישה ימים כבר יש לה תור לעיבור. היא שמעה
שבבולגריה פיתחו שיטה שמאפשרת ללדת בניתוח קצת יותר ארוך,
בכמעט ארבע דקות שלמות, שזה נצח בחדר לידה, אבל אפשר ללדת 7
חודשים אחרי העיבור, ולא תשעה כמו כאן. ואחוזי ההצלחה שלו
גבוהים מאוד, לא כמו שכאן, אבל עדיין. בכל מקרה זה לא משנה
עכשיו, השטיה עוד לא הגיעה מזרחה. היא שקלה לעזוב למערב, שם
אומרים שיש פחות אבק, אבל לנכס כמוה אף אחד לא יתן לקנות מקום
על מטוס, וחוץ מזה, אמנם היא תחסוך חודשיים של סבל בכל פעם,
אבל זה אומר יותר ילדים,  עוד 3 לפחות. את הציר הבא היא עברה
בקלות, נשימה קצרה, 2 ארוכות, סם.
היא תהתה את מי זימנו לעיבור שלה. את אותו גבר מחמש הקודמות?
זה הגיוני, כי כבר יש להם הצלחה של מאה אחוזים, חמש בנות מתוך
חמש. לא שיש לה איזה בעיה איתו, מה גם שהוא בסה"כ בא, עושה את
שלו, והולך. אבל הוא לא היה נחמד במיוחד, היא לא נהנתה
מהעיבור, כמו שהיא שמעה שיש נשים שנהנות, במיוחד נשים צעירות
בגילה, ובמיוחד בפעם הראשונה שלהם ביחד, שהיא היתה ממש ילדה בת
חמש לידות, אפילו אז היא לא נהנתה. הוא דווקא כן נהנה, היא
חושבת, אבל היא לא. לפחות הוא רק לא נחמד, היא חשבה, הראשון
שלה הרביץ לה אחרי שהבדיקה יצאה "נ", שלוש שעות אחרי העיבור.
אז נכון שבגלל שהכאת אישה בגיל לידה זו עבירה חמורה, והוא נעצר
ונשלח למזרח למחנות, לעבוד 20 שעות ביום בחליפת קרינה. הוא כבר
בטח חזר משם, סיים לנקות את הדונם שלו במה שהיה פעם עיר
גדולה.
היא נאנחה שוב. היולדת האחרונה לפניה בתור קמה ונכנסה, והיא
עברה לכיסא ליד הדלת. עוד מעט זה ייגמר. היא תלד את הילדה שלה,
תניק אותה פעם אחת, ואז יקחו לה אותה. רק את הילד הראשון שלה
נתנו לה לגדל. יש לה מזל שהראשון שלה היה בן, כי אחרת היא היתה
צריכה לחכות לזכר הבכור שלה כדי לגדל ילד. הוא כבר בן 8, ועם
כל האימונים שלו וכל התרופות והטיפולים, בעוד 5 שנים הוא יוכל
להתחיל לתרום את הזרע שלו למאמץ העולמי להגברת הילודה.
היא הסתכלה למעלה, דרך החלון המטונף מאבק שבקיר מולה. נראה
שירד היום גשם. כשתגיע הביתה עוד שעתיים היא תוריד את הכביסה.