איך שהזמן טס כשנהנים, מול.
איך שהזמן טס כשמתגעגעים.
איך שאני טסתי, שלא לאחר. הרגל מצמידה את הדוושה לרצפת
המכונית, ואני מרחפת לעיתים במהירות של 160 קמ"ש, הכל בגלל שלא
הייתי מרוכזת ופתאום היה מאוחר. אפילו מצאתי לי זמן בתוך
האיחור לשיטוט מהיר אל האולפנא, לא יודעת מה ציפיתי לראות.
רוחות רפאים. אותנו, פעם. איזה זיכרון שחמק.
וכשהגעתי לבית העלמין רצתי במעלה השביל מקווה עדיין לא התחיל
למרות שהשעה הייתה שש ושלוש דקות, וללוויות ואזכרות יש נטייה
מוזרה להתחיל בדיוק בזמן, כאילו שלא לאחר לאיזה דד ליין. איזה
עוד דד ליין יש אחרי שהגעת אל הדד ליין??
כולם עמדו מכווצים ועצובים. עדיין באים הרבה אנשים., למרות שזה
כבר 3 שנים. היום היה מיוחד כי עשו יום התנדבות לזכרך. אמרו
שהיה מדהים, לארוז מנות ולצבוע גדרות, כמו אסירים בארה"ב בשנות
הארבעים, נראה לי שאולי את היית מעריכה את ההומור של התמונה
הזו, יחד איתי.
לכל מקום אני סוחבת איתי רגשי אשמה. כבדים. כבר שלוש שנים עם
רגשי האשמה על הנטישה שלי אותך. זה מחמיר עם הגעגוע.
אתמול שלחה לי מעיין SMS שאמא שלך ביקשה שאני אגיד משהו
באזכרה. לא הבנתי למה אני, לא מגיע לי, תכלס.
את יודעת שקבענו להיפגש אצלך ביום חמישי שעבר, אחרי כמעט שנה
שלא התראנו בכלל כולם. ופתאום יומיים לפנייך אנחנו נפגשות כולן
בהלוויה כשאבא של יהל נפטר. יש בזה משהו גרוטסקי שמה שמחבר
אותנו הכי חזק זה המוות והטרגדיה. כל היום נדבר על הקנאה בשכבה
שמתחתנו על הקשר החזק שלהן. אבל אצלן הכל קשור לחתונות ולידות
ושמחות ומסיבות. ואצלנו פעם בשנה אצל מלי, ואם אפשר גם אצל הרב
שמואלי חודש וחצי לפנייך. היה מוזר לראות את כולן פעמיים באותו
שבוע.
מישהי לוחשת לי מעבר למשבי הרוח החמה שאביגיל שאלה אם הגעתי.
ואני נבהלת. יש לי משהו להגיד. אבל הכל מחוק ומקומט, ולא קראתי
את זה מספיק ואני בכלל לא בטוחה שזה טוב, שזה קריא, שזה בעצם
אומר משהו. מסיימים עוד פרק תהילים. ובינות לאנשים אני שוב
רואה את המצבה שלך, מתחתיה את נעלמת לנו אט אט. אנחנו גדלות
וממשיכות הלאה ולומדות ומתחתנות ומשתנות ואת נשארת אותו הדבר
לעד תהיי עוד מעט בת 19, מתקדמת רק אל הריקבון. הקקטוסים
שהביאו לך אחים שלך מזכירים לי אותך כל כך. האם אי פעם ידהה
הגעגוע הזה? האם אי פעם אני באמת אבין שלא תשובי?
ואני כל כך שקועה שאני לא שמה לב שאמא שלך מסתובבת וקוראת לי
וכולם מצביעות עלי. אני מתעוררת בבהלה, ומיד מזנקת על הגדר
ועוברת אותה. ופתאום אני במרכז, עשרות מבטים נעוצים בי.
אני תוקעת יד לכיס מתפללת שהדף שם. והוא שם, קמוט ומלוכלך.
"מול," אני פותחת את הפה, והקול היוצא ממנו כה זר, ונישא אל
הרוח ומתנדף לו בשמיים המחשיכים במהירות. וידי רועדות עם הדף,
איזה מזל שהרוח כה חזקה.
"הזכרונות עוד מעלים געגוע והגעגוע עוד מעלה זכרונות.
הדברים הקטנים, התמונות, השירים, הזכרונות. ופתאום איזה הדהוד
של צחוק.
והעולם עודנו שותק לשבריר השניה, מהגעגוע העצום הזה."
אני עוצרת לרגע, בהלם מהרגע. דוחפת את עצמי בכח להמשיך.
"בכל החלטה שעשיתי ואני עושה, אני עוצרת לשניה ותוהה מה היית
אומרת לי לעשות. ובאותן החלטות עצומות, שנת השליחות בגרמניה
ולימודי האמנות, אני יודעת שהיית תומכת בי ודוחפת אותי וגאה בי
עליהן." חנק רגעי של געגוע, וזכרון חולף שלי מתחננת בפנייך
שתלמדי אותי לצייר משהו "וזה נותן לי כל כך הרבה כח, מלכה!
תמיד הערצתי אותך על הנחישות שלך על הרצון שלך להיות בפנים,
איפה שאפשר להשפיע, ולתרום ולשנות. להפוך את העולם הזה למקום
טוב יותר ! אצלך למדתי את המסירות לקהילה, במיוחד לקהילה שלך
פה, בערד, ואצלך ראיתי שגם כשיש קשיים ומכשולים בדרך, תמיד יש
דרך עוקפת, ואותה אפשר להפוך לדרך המלך!"
רגע לבליעה ולנשימה ולעיכול. שלוש שנים. חלפו ביעף. הספקתי
להשתחרר מהצבא, לנסוע לשליחות לחזור ולסיים שנה ראשונה של
לימודי אמנות, לשכור דירה ולפרנס את עצמי. ואת תמיד תהיי כמעט
בת 19, מדריכה באולפנא בשנה הראשונה של השירות. אני עברתי את
כל זה ואת לא. וזה עושה לי תחושה עצובה נורא של בדידות.
"בכל דבר אני מחפשת אותך, ואיך מפה אפשר להמשיך ולטפס ולעלות
ולעשות את זה טוב יותר ויפה יותר. איפה אפשר להעניק יותר ולחבק
יותר.
וכשכולם מחפשים איך לעשות יותר כדי שהעולם יהיה טוב יותר, כל
המשפחה והחברים והאנשים שהכירו אותך, בזכותך ובשמך הוא באמת
יהיה מקום טוב יותר!"
דממה מלבד הרוח בין המצבות והעצים. משאית חולפת בכביש הצר
היורד למצדה.
"ולא משנה כמה זמן יעבור, הכח שהענקת לנו ימשיך להניע אותנו!"
אני מסתכלת על המצבה, בוחנת אותה שוב, כמו בכל פעם שאני מגיעה
לפה. קוראת את המילים. מכירה באי נוחות שבמבטים הנעוצים בי.
והדממה המוזרה הזו. אני מרימה אבן חצץ קטנה, ומניחה אותה על
קצה המצבה, ידי רועדת. אני מברכת על משקפי השמש שמסתירים את
הבלבול שלי. על השיער הארוך שמתנופף סביב ומסיח את הדעת. אני
מחבקת את אביגיל. אמא שלך מאמצת אותי אל ליבה, ושוב אני מצטערת
על הריחוק שהתרחקתי.
אנשים ניגשים לאיטם, מניחים אבנים קטנות על המצבה ויורדים בעצב
אל האוטובוס הממתין. כל מי שעולה מחבקת אותי ומודה לי על
המילים ואני מתייפחת על כתפה. פעם בשנה אנחנו מתראות בעינים
אדומות ונפוחות. מישהי זוכרת איך היינו פעם?
כולם נעלמים ואנחנו מתעדכנות קצת. ובסוף נותרות מספר בנות ואמא
שלך. היא מספרת לנו עלייך, אנחנו כבר יודעות, אבל טוב להיזכר,
להתגעגע ביחד. אני עומדת מאחור, טיפה מרוחקת, מנסה לכבוש את
הדמעות שמאיימות שוב.
ופתאום אמא שלך מסתובבת אלי, והיא מסתכלת עלי מבעד למשקפי
השמש. "היא כל כך אהבה אותך!" ואני חושבת עליך ועל האהבה
המדהימה הזאת שלך. ועל הבגידה שלי. ושוב מרימה את הרגשי אשמה
ומעמיסה אותם על השכם.
באוטו אני כובשת רגשות נועלת הכל בפנים רק את הגעגוע מותירה
חשוף, כי מלבדו אין כלום.
גם אני אהבתי אותך. למרות הכל.
ואני מצטערת עכשיו שלא עשיתי יותר.

בבית, אמא שלך מבקשת שנישאר. שנשמע את אחותך מדברת.
השעה מאוחרת ורב אחרי רב קמים לדבר. אנחנו מתחמקות בשביל
ונכנסות לאוטו, ממהרות להתניע ולהתרחק, ופתאום ירדנה מספרת
משהו. על האזכרה בשנה שעברה. אלבום ודיסק. ואני מצטמררת ובמקום
לפנות בכיכר ולנסוע הביתה, ממשיכה את כל הסיבוב בכיכר ופונה
חזרה לבית.
ירדנה נכנסת לברר עם עוד נותר אלבום בשבילי. ואחרי מספר דקות
אני מקבלת SMS נואש שהיא התבקשה להישאר.
אני חוזרת לבית. והרבנים עוד מדברים וזה מתסכל כי אי אפשר
לתרגם את כל האהבה והגעגוע לדברי תורה, ומי שלא באמת הכיר אותה
לא יכול להגיד הרבה. לא יכול לנחם.
אמא שלך דוחפת לי ליד ניילונית, מתוכה מציץ אלבום תוצרת בית
ומכתב. אני מוציאה את האלבום מהשקית בידיים רועדות, ואת מחייכת
אלי. שיער מגודל ועיניים בורקות, חיוך מתוק מרוח על פנייך,
והכל מתעמעם, מנסה להיזכר בצחוק שלך, בקול שלך, בהליכה שלך.
והכל כל כך רחוק.
ועם האלבום ביד שלי אני מקשיבה לאחותך מדברת עלייך, ואמא שלך
בכיסא לידי. ושתינו בוכות. והדמעות זולגות בלי הכרה.
סוג של געגוע לא נגמר ואהבה שלא תבוא על סיפוקה.

את זוכרת את הנסיך הקטן?
את זוכרת את הסצנה כשהוא פוגש את כל השושנים בגן, והוא מבין
שהשושנה שלו היא לא היחידה?
אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הפרוייקט סיום שלי בקרמיקה, ותוהה
כמה הראש שלי משנה את המציאות וכמה הגעגוע שאני רואה בסיפור
ובפרוייקט שלי בעיני אדם אחר זה לא אותו הגעגוע.
אבל בכל מקרה, אותו געגוע שמניע אותו למות ולחזור לכוכב שלו,
אל השושנה שלו, זה אתו געגוע שאני חווה אותו בכל יום.

אני עושה סדר בחדר ממיינת פתקאות, מפנה מדפים, זורקת שטויות.
וכמו ממתין לי פתק בכתב ידך שכה הערצתי. ומתחתיו עוד פתק, וכל
אותן בדיחות שלנו... ועוד ציור. רק הדברים הקטנים, כאילו
שלגדולים אין מקום בזיכרון. רק דברים קטנים שנוכל להכיל אותם.
הזכרונות מעלים געגוע, מול, והגעגועים מעלים זכרון, בכל רגע
נתון. גם שלוש שנים אחרי. גם כשאני תכף בת עשרים ושתיים ואת
עדיין תהיי עוד מעט בת תשע עשרה. גם כשחיי שלי פרושים לפני
ושלך מקופלים איתך מתחת לסלע עצום.
את כל כך אהבת אותי, אומרת לי אמא שלך, הלוואי והיה לך מישהו
שיאמר כמה אני אוהבת אותך.