כשבאת איתי
התרגשתי,
נכנסתי איתך לתוכי,
הלכנו יחד
בשביל הדמיון,
הוא היה אחד
בתוך סבך
בוגנוויליות,
דואגות שנזכור את יופיין,
מחביאות אותנו מהנוף הקיים,
כל צעד -
בליעת רוק,
מזל שהבאנו משהו לשתות
כדי שנוכל להמשיך ללכת,
הפרפרים דיגדגו
כאילו צמחו מתוכי,
השמש לא יכלה אלא לבצבץ
עימעמה את הדרך,
אבל חומה הורגש,
לרגעים היינו עוצרים לנוח,
או להוציא אבנים קטנות מהסנדלים,
אבל אחר כך ממשיכים
בכל זאת שמש באמצע אוקטובר,
קיימת רק בפנטזיות,
פתאום האדמה זזה
כאילו רצתה לפצות פיה באמרה,
הבטנו בשביל לוודא
נשמנו לרווחה כשהיינו מקבילים,
לא קרה כלום
כולם חולמים בהקיץ מדי פעם, לא?
העיקר שאנחנו צוחקים. |
