שמעתי את המים זורמים סביבי, תחושת החופש המקיפה אותי, הרגשתי
כל טיפה מצליפה בי על אף שלא נגעו בי המים כלל. לא הנדתי אף
חלק מגופי, נשארתי מאובן לחלוטין בתחושת החירות הבלתי נתפסת
הזו. הסתכלתי מטה, העיר הייתה רחוקה יותר משהייתה בכל ימי חיי.
שקט, כפי שיכולתי רק לחלום, שקט מוחלט. המים המתנפצים והנעלים,
הקצף המטורף שנראה כעולה בסערה השמיימה ומתנדף לכיווני. אם יש
אלוהים, הוא בא לפה הרבה, בזה אני בטוח. אין אנשים, לא עכשיו.
שוב העברתי מבטי אל העיר, אורותיה מסוגרים וכלואים בתוך כלא של
קידמה, פלאפונים, אף רגע לבד, אף רגע, כל החיים... הרי בנאדם
נולד ומיד מצופה להתמודד עם העולם, ללמוד לדבר, לפתח כישורים
למיניהם, מיד אחר כך מגיע לבית הספר, שם מצופה לעמוד בלוחות
זמנים, ומאותו יום והלאה אין רגע לבד. גם כאשר אני יושב לבד,
בלילה חסר ירח, בו אין מי שיצפה בי, אינני לבד לעולם. קולות
האחריות כואבים בנגיסתם את מחשבותיי, את מוחי, מורידים נגיסה
אחר נגיסה כל רעיון חדש. החיים הינם רק מלחמה, מלחמה בה אין
טוב ורע, קיימים רק השקט והרעש, במלחמה תמידית. העיר הזו, בה
כולם כל כך היסטריים, לא שונה בכללה מאף מקום אחר. ה"שקט של
הכפר" אינו שונה כלל מן ה"רעש של העיר", שניהם מחוברים, מאחדים
כוחות של ציפייה ואחריות כנגד השקט. הרעש הינו הדיקטטור, השליט
העריץ, נלחם בכדי לרדות בארץ השכל כולה, בעוד שהשקט נלחם רק
בכדי לשמור על חוותו הקטנה, על ילדיו. השמיים סביבי התחילו
להאדים, כמתרגזים על עומדי כאן ללא פשר או מטרה, 'גם הם לצד
הדיקטטורה..', האיכרים הקטנים התאכזבו. השמש החלה מתקרבת אל
האדמה, אליי, מאיימת. "כן! אני יודע! אני חייב ללכת!" צעקתי
בכל כוחי, המים לצידי, הרצפה החלקלקה יד ימיני, הקצף מתווך. גם
כאן אין שקט. מעולם לא השתייכתי לעולם ההוא, הקר, מלא החובות
התמידיות. יש רק דרך אחת, רק דרך אחת. רגלי קיבלו חיים משל
עצמם, הרצפה האיצה בי, המים הריעו לכבודי. עצמת הקפיצה הייתה
כעל אנושית, אלוהית... 'חופש!!' האיכרים התלהבו - 'חופש!'.