שוכבות במיטה
נוטפות זיעה קפואה,
מביטות בחלל הריק
אל תוך הנשמה

שמביטה בשתיהן,
מלטפת את שיערן הפזור,
ומוחה את הטיפות שברחו
מחייכת ונושקת לשלום.

אינן מבינות הכיצד
לא יודעות מהיכן,
אך ההרגשה כל כך ידועה
מכירות את הרוח שנעלמה,
מביטות לצדדים מחפשות

את מקום מחבואה,
לאן היא נעלמה
השקט הסורר,
והרחש הסוחף

שעובר בגופן,
משאיר צמרמורות רבות
שמקפיאות את העצמות,
ומרתיחות את הדם.

העיניים אדומות מכאב
הצרחה של הפחד,
והגרון שנחנק
של מישהו שהיה.

מסתכלות מבעד קיר הדמעות
על הקונכיה החלולה שמולן,
אדם ללא נשמה.
רק רגשות שעזבו
ודמעה על הלחי,
והבעת פנים רגועה
של ידיעה מהעולם הבא.

ואיך שהזמן עבר,
כל פעם שהן מחובקות
מסתכלות לתיקרה,
הן יודעות

שהחום שבא מבפנים
והצמרמורת שמרגישים מבחוץ
הוא של אותה נשמה
שמחבקת אותן במיטה.