מביט בעצמי,
מסתכל ביאוש ויגון
על מה שהיה פעם
ונעלם מעיניי.

נלקח ונגזל ממגע ידיי
נפגע ואף נשבר לרסיסים,
הבכי כבר אינו עוזר,
הוא רק משחיר את העיניים.

כנהר העולה על גדותיו
הרגש מוצף בזיכרונות
והדמעות זולגות על הלב,
עוברות על הצלקות
מדביקות את השברים,
והלב כמו חדש
רק עם כמה סימני אהבות.

והשקיות של חוסר השינה,
והתשישות החוזרת על עצמה,
הם הוכחה שהסיוטים אכן קיימים
והחלומות הם רק אשליה.

שחוזרת כל פעם מחדש
ומתנפצת לי בפנים,
ורסיסי אבק של כוכבים מופיעים,
וחודרים לתוכי.

וכמטר של כוכבים נופלים
כך חלומותי צונחים,
כמעט ללא הגנה,
בוערים בחלל גופי,
נופלים כמטאור ומשאירים סימן
של מכתש ענק בליבי,
וחלום מיוחד החבוי בפנים.

והכח לאט לאט נגמר
והשפיות עוזבת אותי,
משאירה אותי לבדי
כנגד כל הסיכויים.

ורק דבר אחד נשאר,
שבו אני נתמך בכל כולי,
כדי להשאר בעולם
ולהרגיש את החום פעם נוספת.

כמו הגאות והשפל של הים
יש תקופות של עליות ומורדות,
מעגל אין סופי שנמשך לעד
נראה כאילו יש עוד תקווה,
הבכי פסק מזמן.
וחיוך קטן מבצבץ לו מדי פעם
כי היא אף פעם לא נעלמת,
היא תמיד חוזרת.