הירח היה מלא באותו לילה. ב-19 בנובמבר.
הם עמדו בחוץ, מחובקים, באותה מבוכה מוזרה כזאת שרוב הבריות לא
יודעים להתמודד איתה.
אבל היא הייתה שונה. והוא ידע את זה... זה מה שהוא אהב בה כל
כך.
כמו בהופעת יחיד, הירח התאים עצמו בדיוק למאורע, וזהר בדיוק
עליה...
ועל היד שלו. שחיבקה אותה. שליטפה. שגרמה לה להרגיש בגג
העולם.
הוא התקרב אליה. עם החיוך הזה שלו. טיפש.
איך הוא המיס אותה... ואולי בעצם, זו היא שטיפשה. זו היא
שמאמינה לכל דבר.
"אני חשבתי על זה הרבה ו..."
היא רק חיכתה. רועדת כולה, לא מסוגלת לשלוט בעצמה. היא חיכתה.
"אני חושב שאני אוהב אותך".
מן חיוך כזה. חיוך כזה שעלה על שפתיה, חיוך שלא יורד מהפנים,
לא יורד.
הם התקרבו. והירח הרחיב את אורו, כעת מספיק להאיר על שניהם.
היא יכלה להרגיש את הבל הפה שלו. את האפרטשייב שקנה במיוחד
למאורע. היא כבר יכלה לראות את הנקודות הקטנות האלה על הפנים,
שרואים רק שממש קרובים לבן אדם... ואז היא הרגישה את השפתיים
שלו. נצמדות לשלה.
וככה הם עמדו. מחובקים. מאוהבים.

היא גלגלה את הסיפור הנפלא הזה הרבה במוח שלה. היא חשבה מה היה
קורה אם... אם רק הייתה שונה. או בעצם, אם רק לא הייתה שונה.
אולי הוא היה יותר אוהב אותה.
מכבה את הסיגריה. מוחה את הדמעות. אולי מחר היא תשתנה.

אולי מחר אני אשתנה.