אחותי קמה בבוקר עם כתם על המצח. משהו כזה לא ברור בלי צורה
מוגדרת, אולי כמו שהיה בזמנו לגורבצ'וב, אבל יותר נמוך לכיוון
הגבה. האמת, לא ראיתי אף פעם מקרוב את הכתם שלו, מה גם
שבטלוויזיה שאין לה את מימד העומק, אפילו אי אפשר לדעת אם זה
בולט או שקוע, ומכיוון הטלוויזיה עובדת על עיקרון הויזואליות,
ואין אף מדיה אחרת שמאפשרת את זה, גם אי אפשר (לפחות אני לא
יודע לקבוע) אם הכתם שלו היה חלק או מחוספס. איש טוב היה
גורבצ'וב, אני מאמין, בכל זאת הביא פרסטרויקה וגלסנוסט (איך
צריך לכתוב גלזנוסט או עם ס'?). אחותי יצאה מהמקלחת בוכה. איך
אני אלך לצבא עם כתם כזה? אחותי חיילת בצבא. כזאת שהולכת בסוף
היום לישון בבית.
אבל היא הלכה עם הכתם לצבא, כי אחרת היו נותנים לה ריתוק, או
מעצר, או השד יודע מה נותנים שם לבנות האלה, כי אני בטוח שאף
אחד לא יריץ אותה בזמנים, או ייתן לה מסדר אמריקאי או משהו
כזה. אצלנו בפלוגה אתה לא היית מעיז אפילו לא ללכת לצבא, מה גם
שהיינו סוגרים בעיקר 21 ככה שגם לא היה כל כך הרבה הזדמנויות,
בעצם אחותי, כשאני חושב על זה, די מסכנה: חמישה ימים בשבוע יש
לה שביזות יום א'. מזל שאני כבר לא בצבא. גם למילואים לא קראו
לי.

אני חושב שיש בכתם הזה שנוצר לאחותי משהו די סמלי. הוא מוכרח
לסמל משהו, לא סתם יום אחד בנאדם מקבל כתם, וזה לא שהיה לה
לפני זה כתם לידה או משהו. היא קיבלה איזה הפניה לרופא עור,
אמרו שאולי זה עקיצה של איזה זבוב או משהו, אני לא חושב שזה
זבוב. אני חושב שבעצם זה איזה מסר נסתר בשבילי; איזה סימן שאני
צריך לפענח שאלוהים השאיר כתוב על המצח של אחותי הקטנה.
באתי קרוב קרוב לכתם. הוא בצבע חום אדמדם, אפשר לראות שיש לו
גבולות די ברורים, כמו איזה אי של שפיות, בתוך ים של אחותי.
מקום שבו העור שלה הופך פתאום להיות אדום מבריק, מין חתיכה של
אינדיאני שהושתלה באחותי, פרוע הכתם, מתעתע, אמנם נראה מחוספס,
אבל כשנוגעים בו הוא רך ונעים. אחותי צרחה עלי שאני לא אגע
בזה, כי זה יביא לה זיהום. יש בו גם משהו קצת טובעני, כשנוגעים
בו האצבע נבלעת בתוך הכתם, כאילו הוא איזה ביצה בלואיזיאנה.
ראיתי פעם סרט על הביצות שם. יש שם סירות כאלה עם מאוורר ענק
מאחורה, כדי שאפשר יהיה לשוט על כל הדרעק שיש שם במים. פעם אני
אסע לשם. דחפתי את אצבע עם הציפורן עמוק לתוך הכתם של אחותי,
שפריץ כתום התיז לי לפנים, אחותי צרחה, שוב, ורצה לשירותים.
הייתי די גאה בעצמי. ניגבתי את השפריץ עם היד, ופתאום היה לי
דחף לטעום את זה, אני יודע שזה מגעיל, אבל באותו רגע זה היה
נראה ממש ממש כמו מיץ תפוזים. היה לזה גם טעם של מיץ תפוזים.
אחותי חזרה בוכה. אמרתי לה שזה נורא טעים, ומה גם שהתחיל
להתפשט אצלי מין רגש מאוד נעים בכל הגוף. היא לא האמינה לי,
אמרה שאני דוחה.

לקח לי זמן לשכנע אותה לטעום בעצמה, אחותי היא אדם עם אישיות
עקשנית, והיא לא מאמינה לכלום. אחרי חמש דקות היא התלהבה כמו
ילדה קטנה, אבל היא לא נתנה לי עוד סיבוב, אמרה שבכל זאת, יש
לה כבר הפניה, וזה יעשה לה שמות בעור הפנים וישאיר צלקת. אחר
כך היא לקחה עוד סיבוב ונהייתה ממש מסטולה מזה, ואז כבר יכולתי
בלי בעיה לדחוף לה אצבע לחור הזה שהיה לה בראש איפה שהכתם,
ולקחת עוד לק. אני לא אגיד הרגשתי התפוצצות חושית, אבל זה היה
טוב, היה בזה משהו מרגיע כמו גורבצ'וב והגלסנוסט, איכשהו כשהוא
עלה לשלטון, פתאום היה נראה לכמה שנים שהעולם יכול להיות מקום
קצת פחות מסוכן, אם פחות סיכוי שתהיה איזה מלחמה עולמית. ככה
הרגשתי. סיפרתי לאחותי על גורבצ'וב, אבל היא לא התעניינה; ילדה
בת 19, אם היא לא הייתה מסתובבת עם מדים, היא נראית אולי בת
14. היא עוד לא הגיעה לגיל שמתחילים להתעניין גם באקטואליה
והיסטוריה.
הכניסה אצבע לחור שנהיה לה בראש, ולקחה עוד איזה גוש כתום כזה,
והכניסה לפה. התחילה לצחוק ולא יכלה להפסיק. אחר כך היא נפלה
ונרדמה. הכנסתי שוב את האצבע עם הציפורן לגרד עוד גוש כתום,
וראיתי שאני מגיע לעצם של הגולגולת. שמתי לב שיש שם סדק כזה צר
בעצם, שדרכו יוצא הנוזל.
למחר אחותי כבר לא הלכה לצבא בכלל, ולא להפניה בפרט. היא נשארה
בבית כל היום, אני בכלל הלכתי בבוקר לעבודה, סתם משרה דפוקה,
סוחב את מיכלים הגדולים האלה של המי עדן למשרדים של כל אותם
המנופחים האלה שמרוויחים מלא כסף, עושה את זה 8 שעות, והולך
הביתה בשביל 5500 שקל בחודש ברוטו, בלי שום הטבות. ראיתי
שאחותי שמה פלסטר, בטח בשביל שאימא שלנו לא תשים לב שהיא בכלל
לא הייתה בהפניה.

אמרתי לאחותי שאני רוצה עוד סיבוב, היא פתחה את הפלסטר, אבל לא
היה בחור שבמצח שום דבר, היא רוקנה את הכל. המניאקית הקטנה
ישבה כל היום בבית, ואם מקל לניקוי אוזניים או משהו, היא פשוט
ניקתה את הכל מכל הכיוונים, וראית רק את החור, שפעם היה כתם,
שבאמצע שלו עצם אפורה, עם סדק, ומסביב לחור אחותי מסטולה
ומאושרת. אמרתי לי לה שאם קצת נרחיב את הסדק עם מחט או סיכת
ביטחון, אז נוכל להוציא עוד חומר מבפנים אבל ההיא הודיעה לי
שזהו, שהיא החליטה להפסיק להשתמש ושמחר היא חוזרת לצבא והלכה
לישון, שוב. לא ויתרתי, וכשהיא ישנה באתי ופתחתי את הפלסטר,
ולקחתי עוד לק אחד מהשאריות שעוד היה שם, אה... סוטול לא משהו,
החומר כבר היה מלוכלך כנראה עם דם וחיידקים או משהו; רק שלא
יהיה לי כאב בטן אחר כך.

אני כבר יצאתי לעבוד כשהיא קמה,  היא שמה את המדים שלה, לקחה
את התיק שלה השחור הזה של החיילות, והלכה לתחנה של קו 21.
האוטובוס היה מלא, ואחותי עמדה ליד הדלת האחורית, מעניין אם
היא בכלל שמה לב כשעלה איש אחד שבא ברגל מהכיכר ודילג פנימה
בדיוק כשהאוטובוס ניסה לסגור ולנסוע. הוא ירד מרכב של איזה
ערבי ישראלי שלקח אותו מאיפשהו ליד ג'נין. בג'נין הוא קיבל
חגורת נפץ כזאת עם חומר תיקני ממש, לא איזה דשן זול כזה, ויחד
עם ניטים ומסמרים שהיו מודבקים על הדבר הזה, הוא עלה בדלת
האחורית לאוטובוס, וישר התפוצץ על אחותי שבטח אפילו לא הספיקה
להיות מופתעת. חוץ מכמה סתימות מהשינים שלה, לא נשאר כנראה שום
דבר שיזכיר את אחותי, אין לי מושג מה הם שמו בארון שם כי לא
נתנו לנו להסתכל, אבל בטח לא את החור במצח, ובטח לא את הפלסתר.


אני מתגעגע לאחותי, נורא מתגעגע.