אומרים לי תמיד שאני צריך להתבגר. אין לי כוח לזה, כמה אפשר
להתבגר? ומה זה בכלל אומר?
אם להתבגר אומר לקחת אחריות, להיות נחמד ומנומס ומשעמם ולנהל
שיחות חולין עם כל מה שזז ולעיתים גם עם מה שלא, אני לא יודע
אם אני רוצה בזה.

היינו בבית-החולים שלשום, ליד המיטה של סבתא. אחי הקטן, כבר לא
כל-כך קטן אבל תמיד אחי ותמיד ילד, ברח החוצה כי הוא לא יכל
לראות את סבתא ככה. ובאמת, איך בכלל יכולנו להסתכל? אחרי
טיפולים רבים וכואבים, ראיתי את סבתא בפעם האחרונה, רציתי
להגיד לה שלום אבל היא לא הבינה. רציתי לנשק אותה על כף-ידה,
אך איפה היתה כף-ידה? לא היתה לה כבר כף-יד. רק גוש בצקתי
בצורת יד, מלא מים ודם וקצת בשר ממה שנשאר, ממה שלא נשחק לגמרי
מהמחלה. רציתי לנשק אותה על המצח, אבל את מה הייתי מנשק? יצור
גווע, קטן ומסכן, שכבר לא יודע איפה הוא ומה רוצים ממנו ומה כל
הצינורות האלה מחוברים לו לכל הגוף מכל הגוף על כל הגוף.
מה אנשים חושבים לפני שהם מתים?

לא ראיתי יותר את סבתא שלי בפעם ההיא. אחי לא היה בחדר, אבל גם
הוא לא ראה אותה בדיוק כמוני. זה כבר לא שינה כלום. אווירת
המוות כבר שררה בחדר, אני זוכר את סבא מסתכל עליה במבט אוהב
ואובד עצות. תמיד הוא היה חולה והיא מתה בסוף. עכשיו אפשר
להסתכל על המשפט האירוני הזה בצורה הכי חיה (או שלא) ומפחידה
שלו. היתה לי סבתא. איפה היא עכשיו?

לא הבנתי מה בדיוק רוצים ממנה. היא רק סבלה עוד ועוד, בשביל מה
לנסות ולהשאיר אותה בחיים? למה להשאיר יצור גוסס שאבדה לו כל
תקווה, בחיים? וכשהיא פקחה את עיניה, בפעם האחרונה שראיתי
אותה, הן כבר לא היו העיניים של סבתא. לא עוד מבט כחול צלול
ומלא החלטיות, חסר פשרות ואוהב תמיד, למרות שלפעמים קצת זועף,
אם היינו במצב שכמעט הזיק לאחד מפסלוני החרסינה שהיא כל-כך
אהבה. לא עוד. רק מבט תכלכל עמום ממורפיום וסמי הרגעה אחרים,
מבט מת בגוף גוסס של אישה ששמה חיה. מדהים עד כמה האירוניה
עובדת בדרכים עקלקלות.

בהלוויה סבא נורא בכה. גם את אבא שלי ראיתי בוכה, בפעם
הראשונה. הוא שר לה על הקבר, מול כולם, ובכה, ובכה. מסכן אבא.
חבל לי עליו. חבל לי על סבתא.
לא יכולתי לבכות. נורא רציתי, אבל הרשתי שזה יהיה קצת צבוע
מצדי. כל הזמן חשבתי על כמה שהיא היתה חזקה וטובה ואמיצה
בחייה, ולפני מותה - תראו. לפני מותה היא היתה חלושה, לא מזוהה
בכלל עם דמותה ואישיותה, גוף ללא נשמה, או יותר נכון - גוף עם
נשמה מסוממת, כואבת, דואבת, על ערש דווי. סבתא שלי.

אני לא רוצה להיות בוגר. לא רוצה להיות אדם שחושב דברים מבפנים
ואומר דברים הפוכים מבחוץ. לא רוצה ללכת למקומות ולעשות כמו
כולם, בזמן שאני יודע שבשבילי הכל אמור להיות אחרת. אני רוצה
לחלום, אני רוצה לזכור, אני רוצה לאהוב ללא תנאי וללא גבול בלי
לקבל את המכה בפרצוף כל פעם. אני רוצה שכולם יהיו בחיים, יהיו
מאושרים ובעלי אמצעים, אני רוצה שלכולם תהיה עבודה, ואני רוצה
ואני רוצה ואני רוצה.
ואני רוצה את סבתא שלי בחזרה.