שבעה ימים שכבה חדוה עירומה, שבויה בידי הצירים-האנסים, אשר
קרעו את אבריה. שדיה  התפתלו אל מדרון כרסה שתפחה מגעגועים אל
דויד. כבולה היתה באזיקי הזיות. נדדה אל  מרחבים מהולים שבטי
פרא, שמה ביקשה לחפש אותו.

היתה לו נוצה אדומה. היתה לו בלורית מקורזלת ועיני תכלת בעלות
חיוך חלומי.
חדוה חייכה וביקשה לראותו לצידה ברגעים אלה של  כמעט לידה.
הוא הביט בה ממרחק. לא יכול היה להבטיח שובו והתרחק. היא פרשה
כפותיה. הוא פרש  כפותיו. חדוה התקדמה ודויד נסוג. היא רצתה
בו.
רצתה אותו והוא נעלם אל סיבכי איזדרכת. קפא בצמרתה.
קריאותיה התחבטו אל גזע ושבו אל פיה הזועק, צועק, מלחש את
שמו.

כאב חד השיב אותה אל האנסים שצרבו גופה בחרב אודם לוהטת.
היא צעקה את השתיקות של דויד. צעקות שהביאו אותו לומר לה, כי
ישובו להיפגש.
הוא ניצב לצידה. חדוה שילחה זרוע עייפה אל מולו. הוא היסס.
ניסה להתחמק. רצה לסגת.
נבהלה היא מנסיגתו ואמרה בלבה לקום אליו. דויד חש לעברה. ליטף
את כאביה והרגיעה. ידו  השעירה החליקה על תלתליה. אצבעותיה
השתברו בכפות ידיו. חיוכים לבנים פשטו על פניהם.
חדוה סקרה את הגלימה הלבנה שעטפה את גופו. היא רצתה לשאול
אותו: היכן הבלורית? הנוצה?  הגלימה?
ושוב תקפו האנסים.

פיתולי הכאב לא ארכו וכרסה, כמו דקרוה, הסירה תפיחתה.
קול הבכי לא נשמע. אבן דוממת שעטה אל מיטת הדוי.
הוא פרש כנפיו. היא פרשה כנפיה.
חבוקי כנפים ריחפו אל מרחבים מהולים שבטי פרא, בנוצה אדומה,
בגלימה לבנה, ורוח בן לוויה  משתובב בכנפיהם.