אף אחד לא בוכה בקיץ, בטח שלא באוגסט. אוגוסט, כמו שכולם
יודעים, זה לא זמן לבכות בו. זה זמן להריח דשא גזום מרוח
בקייציות באמצע הלילה, זה הזמן לשמוע גיטרות ב3 לפנות בוקר כי
התחשק, זה הזמן להסתכל לשמיים ולחייך בתודה. אבל באוגוסט הזה
היא ישבה שם ובכתה, בכתה דמעות של אפוד מנוקב ושל מדים
מוכתמים, ושל מדי א' שהיו תלויים על הקולב מוכנים לגמרי ליציאה
הבאה.
והיא לא הייתה אחת מאלו, אתם יודעים, ילדות יב' המורעלות האלו
שמסתכלות על הלוחמים העייפים באוטובוסים ומתמוגגות, ושיודעות
הכל על הצבא, ומחזיקות בחבר קרבי צמוד שהן דואגות לו. היא
הייתה ילדת יב' רגילה לגמרי, שמתעניינת בצבא, ורוצה להיות או
מדריכת חי"ר או במודיעין, ויש לה כמה ידידים שהתגייסו כבר
לקרבי, ועוד כמה שהיו ג'ובניקים, וחברה משכבה מעליה שהיא
מדריכת האמרים. אבל ביוני, עם סיום יב' התחיל לקרות משהו מוזר.
היא התחילה לראות אותו.

לכל חייל באשר הוא, ג'ובניק או קרבי, גבר או אישה, יש איפושהו
בחדר אוסף כדורים. גודל האוסף שווה ביחסו לצורת השירות. לבחורה
הממוצעת יהיה בטח כדור רגיל ונותב, לבחורה בהדרכה יהיה בטח
בנוסף ח"ק, כדור של מאג, ובטח איזו נצרה מרימון, לחייל
הג'ובניק יהיה בטח מה שיש לבחורה בהדרכה, ולחיילות והחיילים
הקרביים יהיה אוסף הרבה יותר מוצלח של כדורים ירוקים, תרמילי
פצצה של מטול, כדורים גדולים סגולים וכחולים עם כינויים
מסוכנים ותכליות עוד יותר מסוכנות.
לתומר היה אוסף ענקי של כדורים, למרות פז"מו הצעיר, ואוסף עוד
יותר ענקי של מפרטים. מכל הסוגים, מכל הצבעים,  מכל ארץ שהוא
היה בה ומכל חבר שהוא סחב לו בתואנה שהוא יחזיר לו מתיישהו.
הוא היה הצהוב של המחלקה, ולולא אמיר ברויטמן, היה לבטח גם
הצהוב הפלוגתי. ילד טוב עם מטולון, שעושה מה שאומרים לו,
ומתווכח על דברים לא הגיוניים רק עם חברים ולא עם המ"כים.
ואז הוא נהרג.

היא לא הכירה אותו, באמת שלא. זה לא סיפור טראגי על הבחורה
שאיבדה את החבר הקרבי המדהים שלה, או את האח הקרבי המדהים שלה.
לא היה לה חבר, ואח שלה שירת כחימושניק בבאלי"ש. אבל, היא
התחילה לראות אותו. והוא היה יפה נורא, לא באיך שהוא נראה
כגבר, אלא באיך שהוא נראה כבנאדם. יושב על הרצפה עם הגיטרה
שלו, עם חיוך ענקי מרוח לו על הפנים. מנגן לו באיטיות, נראה
אחד שהיה מנגן ג'ניס ג'ופלין בשקט כל החיים שלו בלי לבקש
יותר.
מגניב אליה חיוך, מבעד לג'ינס הקרוע והחולצה הגזורה, נראה כמו
פליט אייטיז עם תסרוקת טובה. שלום, היא אמרה לו, והתיישבה
להקשיב.
הוא חייך אליה שוב, בא לך לשמוע שירים טובים?, היא חייכה
בחזרה, והוא התחיל לנגן את כל הפתיחות שהוא הכיר לכל שיר של
פינקפלוייד שהוא אהב.

היא התגייסה ב23 ליולי, שבועיים אחרי הבגרות האחרונה. היא לא
עברה את המיונים למודיעין אז היא התגייסה לכלל צה"לי ובבקו"מ
הקצין מיון אמרה לה שהיא תהייה בוחנת תחמושת. ולא היה אכפת לה,
היא רק ביקשה לשרת בבסיס סגור ורחוק, בתקווה שתגיע לבסיס קרבי
עם אווירה והווי. כי זה, בסך הכל, מה שצריך.
אחרי טירונות מקוצרת בצריפין, וקורס עוד יותר מקוצר במחנה נתן,
היא הגיע לבסיס הזמני שלה עד שתשובץ ליחידה הספציפית שלה. בסיס
קטן ונטוש, שאנדרטאות קטנות ושלטים גדולים הראו על ההיסטוריה
המפוארת שלו. זה היה מפח"ט קטן של חטיבה גדולה, עם הרבה אנשים
שהלכו מעט אחרי 17:00. בגלל שהבית שלה היה 3 שעות נסיעה לה היה
שם חדר. עקרונית הבסיס יעבור למקום הרבה יותר יפה ומרווח בחודש
הבא, אבל בנתיים לסגירות אחרונות הוא היה קיים. בסיס רפאים
באמצע שומקום. בלילה הראשון שהיא ישנה שם היא ישנה לבד בחדר,
עם ארונית קטנה וצבעונית ומראה ענקית, ודלת פתוחה, לכל מקרה.
למחרת בבוקר היא קמה וניגשה לחדר אוכל. הח"א היה ברוח מוצב,
קטן וקומפקטי, בשביל אותם אנשים שהיו נשארים בבסיס בלילה.
ושם במסדרון, היא ראתה תמונה שלו, של אותו אחד שהיא התחילה
לראות לפני חודש עם הגיטרה שלו. תמונה מחוייכת עם כיתוב מבעית.
שם המשפחה היה מחוק, וגם ההקדשה. רק  תומר, והתאריך
11.4.80 - 25.8.99.

זה היה במחסום, שתומר והחבר'ה שלו הוקפצו לעשות. הם לא היו
עושים מחסומים, כי הם יותר טובים מזה, ככה המ"כים שלהם היו
נותנים להם לחשוב. אבל מישהו היה חייב לעשות את זה, ובטח שאלו
יהיו אוג 8, צעירים דנדשים, עדיין לא מריחים סוף מסלול.
ואז בא אחד וירה בתומר מטווח של 3 מטר,
ואז תומר נהרג.

היא רצה לשירותים כדי לשטוף פנים, ובכשהיא יצאה הוא ישב ליד
הדלת. בלי הגיטרה שלו, על חצי ב'. דיסקית משופצרת, נעלי הרים,
ופצע מדמם ענקי באמצע החזה.
שבי. הוא אמר לה בשקט. והיא ישבה. ושם הוא סיפר לה, וסיפר,
וצחק, ודיבר על הפעם ההיא ועל הפעם הזאת, ועל איך שהיה מצחיק
כשבאפטר שהצוות שלו קיבל הם הלכו לסנוקר וחבורת בנות ניצחה
אותם בתחרות הקפצות טקילה, ושחבל שלא יצא כלום בסוף. והיא
ישבה, והקשיבה, והסתכלה עליו  מחרחר לפעמים מרוב כאב, וממשיך.
והעיניים שלו נצנצו, כי סוף סוף למישהו היה זמן להקשיב.  ואז
הוא סיפר לה, על אוגוסט ועל הטירונות ועל איך שהוא מת, והיא
בכתה, ובכתה, ובכתה. אף אחד לא בוכה בקיץ, בטח שלא באוגסט.
אוגוסט, כמו שכולם יודעים, זה לא זמן לבכות בו. אבל באוגוסט
הזה היא ישבה שם ובכתה, בכתה דמעות של אפוד מנוקב ושל מדים
מוכתמים, ושל מדי א' שהיו תלויים על הקולב מוכנים לגמרי ליציאה
הבאה.

אחרי הפעם הזאת, היא לא היתה רואה אותו כל כך הרבה. רק אחרי
שנה, ורק לפעמים, במעברים בין מסדרונות, ובחיוכים בתמונות,
ובעיניים של אמא שלו שהיא הלכה לבקר. ולפעמים, בין חלום
ליקיצה, היא הייתה שומעת את הגיטרה שלו מיבבת מוזיקה טובה. אחר
כך טיפה יותר, בשיעורים, הוא היה בא ולוחש לה איזה סיפור
מצחיק, והיא הייתה מחייכת. ובטיול, בטיול הזה המטורף אחרי
הצבא, היא הייתה מצלמת אותו על נופים כשהוא היה קופץ לבקר. היא
עדיין לא פיתחה את הפילם אמנם, אבל היא תמיד היתה אומרת כמה
שהוא יפה בתמונות.
ובאוגוסט, אחרי הרבה שנים אחרי, היא ליוותה את הבן שלה
לאוטובוס, וראתה אותו יושב לידו ומנופף. ואז, אז היא בכתה שוב
כמו בזמן ההוא, למרות
שזה מוזר
כי אף אחד לא בוכה בקיץ,
בטח שלא באוגסט.