את המלחמה עברתי בסדר. זמנים יפים הגיעו, הם מגייסים גם נשים
למלחמות הנוראיות שלהם, הם מגייסים גם אותנו, בשם הקידמה
והפמניזים והמרוץ הטיפשי שלנו לאש כאילו זה לסרט הקולנוע החדש
של מאט דיימון.
חשבנו שזה יהיה כמו כשהיינו קטנות, והחזקנו את הרובה-לייזר
צמוד לבגד גוף הורוד, וירינו פיו-פיו באח המרושע של דפנה,
הילדה הכי גבוהה בכיתה.
אבל במלחמה אמיתית, גם כשמחזיקים את הרובה קרוב לגוף, עדיין
עפים אחורה, מההדף.
וביום האחרון של המלחמה, ארזתי כבר את כל הקיטבג, הורדתי את
התמונות של המשפחה שתליתי בנגמ"ש, למזל, ובדיוק אז, בדרך
הביתה, למעוז הביטחון שלי, עלינו על מוקש.
בבית-החולים אמרו שיצאתי בזול. הגעתי לשם בהלם, החובש כמעט רכס
עלי את הריצ'ר'צ של השקית השחורה בה סוגרים את האנשים שעברו
לחסות תחת כנפי העולם השני, כדי לא לראות את הבעת האושר שעל
פניהם, שלא נרגיש שאנחנו מפספסים משהו. עד כדי כך הייתי לבנה.
הם הוציאו כמה רסיסים, גם הוציאו לי את הנשמה, ואחרי שבוע שלם
של ריתוק מאונס למיטה, שוחררתי הביתה, קבעו תור לביקורת בעוד
שנה.


ועכשיו אני יושבת מול הרופא בחלוק הלבן, ופניו מעוננות.
הוא מציץ בי מעל למשקפיו הקטנות, העגולות, ומשפיל את מבטו לתיק
הרפואי שלי.
"ייתכן שהפציעה שלך לא נסתיימה.אני רוצה לשלוח אותך לבדיקות
נוספות", הוא אומר בטון מדאיג. מעולם לא אהבתי רופאים, אף-פעם
אל תסמוך על מי שמנהלים דיאלוג סודי עם רוקחים בשפת קוד שאף
אחד חוץ משניהם לא מבין. והנושא יישאר תמיד אחד: החיים שלך.
ילדה ממושמעת, בגלל רצו אותי בצבא.
הלכתי לבדיקות.
מאחורי הפרגוד הלבן התפשטתי אוטומטית, לבשתי חלוק שלא נסגר
מאחורה. הם מנסים בכוח לעשות אותך כזה קטן, בבית החולים. לא
מספיק שאתה הופך למספר, אתה גם נטול בגדים נורמאליים, מאבד את
הזהות, "כי אין לך משהו שלא ראיתי כבר"...גוש בשר ללא פנים.
אבל האחות הרוסייה רמזה לי שחבל שהתפשטתי, הפעם לא צריך.
שיהיה.
הושבתי אחר כבוד על כסא  עץ קשה,שעשה לי אסוציאציות של
"חמש-שנים-על מיכאל-עברו-בריקודים", ונתנו בידי קלסר מהנדס
תכלכל, ועשרות דפים מהודקים יחדיו. ועט. ממש חוברת עבודה
לקיץ.
השאירו אותי לבד בחדר. רק חסר היה כוסית פלסטיק וסרטים
כחולים.
עלעלתי. דף ראשון, דף שני, דף שלישי. שאלות. המון שאלות.
- "איך את מרגישה? ". בסדר.
- " מהן שאיפותיך לעתיד?". כלום.
- " מתי לאחרונה צחקת ממשהו?". אה...לפני שבוע?
- " ממה?" מנימוס...


וכן זה המשיך הלאה, סוקר בשיטתיות את הרגלי הבילוי שלי, שינה,
חברים, משפחה, תשוקות ועיצבונות. ומערכת העיכול.
כשסיימתי, ובינתי עדיין קצרה מלהבין במה המדובר, הנחתי את כל
החבילה בקופסת המחשב שהיה מיועד לנתח את  תשובותיי לשאלון.
הלכתי לשתות קפה במזנון.
לקפה היה טעם של שומדבר.
קפה סינטטי.
הוספתי עוד סוכר.
גם זה לא עזר.

נורית אזהרה הבהבה למולי. התוצאות מוכנות, נכנסתי לרופא. הוא
עדיין היה מעונן. חלקית. חשבתי שזה סימן טוב, הסתבר שהוא סתם
רחץ את הפנים.

" ..טוב, אז אהההה....", הרופא שלי כחכח בגרונו.
" אז יש לי את התוצאות שלך למולי, והעניין הוא כזה-את עקרה.
עקרה ריגשית. את נכנסת למצב שבו אינך מסוגלת-או רוצה, להרגיש
כמו שאר בני האדם. זוהי מחלה מסוכנת, שעלולה להתפשט, אני
מציע-לנתח. יש לך עבר של מצבים כאלה במשפחה?".

טוב, לזה לא הייתי מוכנה. עקרה ריגשית? מה לעזאזל זה  אומר?
האם זה אומר שלא יהיו לי ילד?
הם אומרים שלכל אדם יש סך-כל מילים שהוא יכול להוציא מפיו
במשך שנות חייו.
יכול להיות, אלוהים, שנתת לנו גם סך-כל רגשות להעניק בחיינו,
ואני, אני נתתי אותם בלי חשבון, שולחת אותם כמו לחם על פני
המים, אבל הם מעולם לא חזרו.
יילדתי מעצמי כל-כך הרבה רגשות, ייתכן יילדתי גם את האחרון
שבהם. אני עברתי את המכסה.
ועכשיו אני עקרה.
עקרה ריגשית.