עלילותיה של שמיכת זוג אוהב כבר נטחנו עד דק במופעי בידור
ובניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים. השמיכה כמרחב מוגן של
אינטימיות והמאבק עליה, כבר סופרו ויסופרו. ברצוני להאיר זווית
אחרת.
זו השומרת עלינו מפני צינת הליל, המאחדת גופינו לישות אחת
דביקה, זו המאגדת בתוכה לחשושי אהבה ומצניעה גופותינו הפגומים,
זו השמיכה אשמה במותה של הקרבה הנפשית בין בני הזוג.
ואין זו אלא סברה של אדם המרבה לאבד את חלקו בשמיכה לטובת בת
זוג לוחמנית ונותר בגפו עם חתול מגרגר על גרונו לחימום מיתרי
היבבה.
בעודנו מכונסים תחת השמיכה, בעודנו טומנים ראשינו בכר לקראת
עוד חלום מאושר (או לא), גופינו קרבים ונפשותינו מתרחקות. כאשר
ברצוננו להרגיש זה בחומה של זו ולהיפך, אנו נכנעים לתאוות
הבשרים ופוצחים בדממת גניחות שנעצרת עם זמזום שעון היקיצה
המר.
ובתווך?
שיחת נפש מעמיקה בתנוחת הכפית?
דיבור לבבי על מאורעות האתמול?
מחשבה רדודה אחת לרפואה?
כלום! ריק! ואקום מטריד.
הטבע האכזר שלא מותיר מקום להגות ומחשבה, מוביל אותנו כצאן
לטבח, כשה לעולה על מזבח מיטתו.
אנו שרים שיר הלל לנפלאותיו ומקריבים לו קורבן.
והאם כך צריך להיות שבמיטה אנו מתאחדים גופנית והרגש נותר בצד
מפויח ומבויש?
הייתכן הדבר כי בשירותים אמצא יותר עומק? בשירותים?
ארורה זו השמיכה המטילה עלינו, בני האדם, לגנוח ולא לדבר,
לעשות ואחר-כך לחשוב, לחשוב ולא להגיד, להגיד לילה טוב ולשתוק.