"אברהם, האם אנחנו לא תועים? כתבו ב"דבר" שבקרוב תוקם שכונה,
שתתחרה בתכנון בבת אביב, והנה אנו מדשדשים כל הזמן בחולות ואין
אפילו סימן לכביש או סימן כלשהו לתרבות ורק חול וחול. אולי
בכיוון אחר?"
"מה פתאום 'תועים'. ישקה שהיה כאן לא פעם אמר בפירוש, שאין כאן
דרך אחרת מהכביש ורק ישר. אין כאן שום דרך צדדית. מצד הימין
כרמים של מקווה ישראל מגודרים ומימין הבתים החיצונים של הכפר
הערבי. כל עוד אנחנו לא סוטים הצדה ורצים לפרוץ דרך סבך זה של
'קקטוסים', אנו בדרך הנכונה. הקופסאות המפוזרות בשפע של
סיגריות וכל מיני עיתונים ישנים שמתעופפים בסביבה הם סימן
מובהק שאנשים עברו כאן".
"גם אני רואה את קופסאות הסרדינים ואת העיתונים הישנים זרוקים
סתם ככה, ובעיר שתהיה גדולה ויפה מתל אביב ראוי היה לפזר כמה
פחי אשפה".
"זה הכול עוד יבוא. אין עדיין מועצה עירונית, אשר תקבע מחלקה
לניקיון ולבריאות, שתזמין מלשכת העבודה פועלי ניקיון המוצאים
את האשפה בעגלות ומפזרים אותם במקום שנועד למצבור האשפה, רחוק
מהעיר."
"אני בטוחה שאם יקראו את התעודות המאשרות את עבודתך ברוסיה,
יקבלו אותך מיד ואז תכניס פה סדר וניקיון, כמו אצלנו,
בפטרסבורג. עם המרץ שלך..."
"אני מבטיח לך אנושקה, על אף שישנם אלפי אנשים עם מרץ, ישנם
עדיין אלפי כפרים ברוסיה, שאין בהם פחי אשפה והעיקר עיתונים
ישנים, המוכיחים, שתושבים יודעים לקרוא ומתעניינים מה נעשה
בעולם ועל כל מיני שיפורים וחידושים שהכניסו בכל ארץ."
"טוב, כשנגיע לעיר, אשר כתבו שתהיה יותר גדולה ויותר יפה, אגיד
לך האם צדקו."
"אל לך לקוות הרבה. זאת היא רק התחלה. מישהו שמע שיבנו כאן
שכונה אחרת מהקודמות, ומישהו אמר בביטחון גמור שהיא תהיה גדולה
יותר ויפה יותר מתל אביב, ומישהו שרצה להתפרסם בעיתון כתב,
ששכונה שבה רוצים אנשים שיש להם כסף להקים אותה, אם יבנו אותה
תהיה גדולה ויפה, אז עורכים נלהבים השמיטו את המילה אם, והנה
היא קיימת ומתחרה עם תל אביב. אני, שאת מכירה אותי, תמיד הייתי
מעשי, לא מצפה לנסים ונפלאות, ועד שלא אראה במו עיניי את העיר
או השכונה, לא אפתח את פי לשבח או לביקורת עליה."
בינתיים, במרחק ראייה לא נראתה שום עיר או שכונה. רק חול.
ולימינם גדר סבוכה של צברים בעלי כפות גדולות, אחדים מהם
נושאים פרי אדום, שילדים תימנים קטנים היו מקלפים מקוצים
ומוכרים ברחובות תל אביב. אבל מלבדם - מאום.
לפתע, מאחורי מחיצה, קרוב אליהם, נשמעו קולות. שני רועים
צעירים חמושים במקלות צעדו ושוחחו ביניהם ואחריהם התגלגל כמו
שטיח שחור, צפוף זה לזה, עדר עזים, אחדות בעלות פעמון.
הגבר, מהיר תפיסה, ניצל מיד את ההזדמנות וקרא לעומתם:
"שלום! איפה העיר או השכונה אגרובנק?"
הם נעמדו ואחד, אשר משאלתו של הזר הבין "אגרובנק", ענה מיד
בקריאה, כשהוא מדגיש את תשובתו בתנועות ידיים שליליות:
"אגרובנק? לא! הנק מאפיש אישי. אישי (שם אין כלום)." וכדי
להיות מובן ביתר קלות עשה סימן בשתי ידיים, המסמן "כלום".
"אישי!!!"
והשני הוסיף אינפורמציה:
"הנק בס רמל, רמל!!!" (שם רק חול).
"מה הם אומרים?" התעניינה אשתו.
"סתם מטומטמים, רועים פרימיטיביים", נעשה פתע בעלה מומחה ללשון
הערבית. "הראשון אומר, שכנראה תעינו ושאין כאן כלום. והשני
אומר שזאת היא דרך לרמלה, כנראה מקוצרת, אבל כאן אין זכר
ל"אגרובנק". נתעלם מהפטפוטים שלהם ונמשיך, כמו שישקה אמר
לנו."
הם התכוננו להמשיך, אך כאן התערבו הערבים ופתחו בצעקות:
"חוג'ה, מאפיש הנק אישי, בס רמל" (אין שם מאומה, רק חול).
עתה התנהלה בין שני הרועים שיחה פרטית, אשר ממילא לא הייתה
מובנת לזוג:
"הם באים כאן, כמו צעירים רבים, בכדי לשכב בחול, רחוק מאנשים,
כי איפה יעשו את זה? בגינה ציבורית, ששוטר יתפוס אותם?"
"הם לא נראים צעירים. ולי אפילו נדמה כי הם נשואים."
"אבא ואמא שוכבים במיטה שלהם בחדר ואחד לא מעז להפריע להם,
כשהם עושים ילדים."
"ואולי יש להם מלא ילדים והקטנים קופצים לחדר שלהם, כשהם
שוכבים, אז הם באים כאן, כדי שאף אחד לא יפריע להם. הם נשואים.
ולמה שאל ההוא איפה אגרובנק."
"שפתע פתאום מישהו לא יפריע לו. ואני אומר לך, שהוא שילם לה,
שתבוא לפה כדי לעשות שמח. רק ליהודי יש אפשרויות כאלה. יש לו
אישה אחת, ילדים, ומזמין אישה נוספת, שתהיה מוכנה לשכב אתו
בחולות. ולנו? מה יש לי? רק נעמה (טוב, אושר), כי לאבא אין
אפילו פיאסטר, כדי לקנות לי אישה, אפילו גרושה. הו, מה הייתי
עושה בלי נעמה? בואי הנה, נעמה, בואי, בואי לעלי."
לשמע קריאה זאת ניתקה עז יותר גדולה ומפותחת מהעדר, השמיעה
"מה" (ה' סגולה) ממושך ורצה, כמו כלב אל הרועה. הוא ליטף אותה
ונשק לפיה של העז. אחר כך עלה על גבה כמו על סוס וכשרגליו
הצמידו לגופה, עמד רגע מול היהודים, מלא גאווה:
"זאת היא נעמה יקרה שלי, 'מאדאם' שלי, כמו שלך, ועתה לכו
ל'רמל', ועשו, כמו שאני אעשה עם נעמה. יאללה, לכו מכאן, לעיר
שאיננה."
הוא הניף את אלתו והזוג הנבהל החל להתרחק במהרה. אך שוב נשמע
קול מאי שם, הפעם בשפה מובנת להם:
"עצרו, יהודים, אל תרוצו, אין מה לפחד."
אחד הרועים ששמע את קולו, הזהיר את חברו בבהלה:
"נתור!"
והם הפנו מיד את העדר בכיוון לכפר. ושוב הרעים הקול המצווה:
"אנדק עלי!"( עמוד).
והנה עלי, אשר התפאר ב"חבובה" שלו והניף את אלתו על הזוג,
נעצר, התגמד כמו ילד וחיכה לשומר שיצא מתוך סבך הצברים והתקרב
בצעדים בוטחים לרועה:
"תגיד לי עלי, יא גיבור עם מקל, ומה יאמר בראשית השבוע אביך,
כחוג'ה יעבץ לא ירצה עוד לרכוש את גבינת עזים ארוזה בסמרטוט,
כי מישהו אמין עליו, ילחש לו שבחלב העזים שלו נמצא זרע בן
אדם?"
"לא יאמין, חוג'ה."
"ואם אני אעיד, שבמו עיניי ראיתי, איך אתה נשקת לעז על פיה
ועלית על גבה ואמרת לזוג יהודים מבקרים: "זאת היא נעמה, מאדאם
שלי"."
"אם אתה תגיד לו זאת, ייתן לי גרזן ביד ויצווה לחתוך את נעמה
לחתיכות, לבשל אותה ולאכול כל יום מבשרה, עד שאשתגע. נעמה היא
חביבה עליי. כשהייתי ילד קטן מסר לי אבי עדר בן 10 עזים שאצא
אתו למרעה. כולם אז רכבו. גברים על סוסים, נשים על חמורים,
אפילו ילדות, אז כשהייתי לבדי במרעה, ניסיתי לרכוב על עזים.
כולן הפילו אותי, ורק נעמה נתנה לי לעלות על גבה ואפילו נשאה
אותי כמה צעדים. היא טובה וחכמה ואם אני רוצה להחזיר את העדר
הביתה אצעק: "נעמה" והיא מיד מצלצלת בפעמון שלה, נעמדת בראש
העדר וצועדת בכיוון הביתה ואחריה מסתדר טור ארוך של עזים, כמו
חיילים."
"אני מלווה את עלי שנים", התערב חברו, "ואף פעם לא ראיתי,
שיתייחס לעז, כמו לאישה."
"אתה, תשתוק", הרעים קולו של האלמוני, "כי אם אספר לאביה של
ליילה, מה אתה עושה עם הילדה שלו, יהרוג אותך במכות ואף אחד לא
יציל אותך. אין בכפר גברתן, שיתייצב נגד אביה של ליילה. אז
היזהר ושתוק!"
"אשתוק, כמו אילם", הבטיח חברו של עלי.
"דיר בלקום (היזהרו), עיני נאט'ר (נוטר) פקוחות בכל מקום
ורואות הכול", הזהיר אותם האלמוני.
"יפקח אללה את עיניך עוד שנים רבות", קראו שניהם.
"ועכשיו לכו לבית ושלא אראה אתכם עושים מעשים לא יפים."
"ישמור עלינו אללה וגם עליך סידי נאט'ר", ורצו מהר בעקבות
העדר.
רק כשנעלמו שני הרועים פנה האלמוני לזוג, שהקשיב בפה פעור, איך
היהודי נוזף בצעירים שלפני כמה דקות הפעילו עליהם פחד, מבלי
להבין אך מילה שנאמרה.
"שלום עליכם. כפי שאתם רואים, אני הוא שומר הסביבה, או אם אתם
רוצים של "אגרובנק". מותר לי לדעת מה מעשיכם פה בין החולות.
אני לא מתאר לעצמי, שבאתם לכאן, כמו צעירים, לעשות רומנטיקה
בין חולות?"
"רומנטיקה? אתה יודע בני כמה אנו. שרה שלנו שהיא עדיין לא
נשואה גומרת את הסמינר למורות ואנחנו מעשיים ולא רומנטיים.
באנו כאן מתל אביב, כדי לראות בתים למכירה, שאומרים שהם
לקניינים הראשונים יותר זולים והקבלנים באופן מיוחד ידאגו
לצורכיהם הראשונים."
"הם. יפה מאוד. אז הלכתם כל הזמן ברגל."
"חלילה. ישקה, חבר שלנו שנסע לרחובות באוטו, לקח אותנו עד
מקווה ישראל, הוריד אותנו, הצביע על שביל רחב בחול ואמר: "אם
תלכו אתו ישר ולא תסטו מהדרך, אז מובטח לכם, שתגיעו
ל"אגרובנק", והנה אנו הולכים, הולכים ולא רואים אפילו בית
אחד."
"ומה צעקו לכם הערבים?"
"לא הבינונו הרבה מהצעקות. מה שהבינונו, שאין פה כלום, לא
"אגרובנק" ולא כלום. ושזאת הדרך לרמלה. כנראה מקוצרת. הם חזרו
על השם כמה פעמים: "חוג'ה. בס רמל, רמל."
"דבר יחידי טוב, שהם הזהירו אתכם. רמל! רמל! כי "רמל!" פירושו
לא העיר רמלה, אלא פשוט "חול". הם הזהירו אתכם, שבהמשך הדרך
מתנוססים הרי חול. פשוט "חול" והערבים שהקימו בסך הכול לבדם
עיר אחת בארץ ישראל, קראו לה "רמלה" - עיר עשויה כולה בחול."
"אפרופו רמלה. האם ידוע לך על איזה יישוב כאן מלבד רמלה...
יישוב יהודי, או שכונה שבה חיים יהודים? יהודי... אמרו לנו
שכאן נמצאת שכונת "אגרובנק"."
"אתם רוצים את "אגרובנק"?"
"בדיוק בשם זה."
"הנה, איפה אתם עומדים, כמה מטרים מכאן, שהערבים דיברו עליו.
הנה כאן ניצב הבניין של הנהלת "בנק לחקלאות ולבניין
לארץ-ישראל", מוסתר לגמרי על ידי שני עצים. כשאדון יעבץ התעקש
לנטוע במרכז הבניין את שני האשוחים, שקיבל מתייר מאנגליה,
הזהרתי אותו שהעצים יסתירו את כל הבניין והבאים אליו לא ידעו
היכן הכניסה, ענה: "כל הרוצה לבוא ימצא את הדלת, אף אם יקיף את
הבניין, ואני ביום חמסין אשב לי בנחת בצל העץ". הנה כאן שביל
עשוי דשא לדלת. לפי חוקי הבית אסור עליו לדרוך, אך אני לא
אטריד אתכם בהליכה מסביב."
כאן נעצרו על ידי שומר הבית:
"אין כניסה. עכשיו בדיוק מתקיימת ישיבה היסטורית בין האדונים
יעבץ ומירנבורג לבין אדון לוביאניקר מטעם "השיכון" ואסור להם
להפריע בשום אופן."
"אז תגיד להם שבאו אליהם שני קניינים חשובים מחוץ לארץ והם
מדברים על מאות בתים, שיש ברצונם להקים החולות."
"אז למה תיכף לא אמרת לי. אנסה להפריע להם ואשאל אם מוכנים הם
לכמה דקות להפסיק את הדיונים."
"לכמה דקות? לשם זאת באתי כה מרחוק וברגל, בכדי שיתנו לי כמה
דקות", התרגז אדון מרקובצקי.
"אדון, אני לא קובע, ייתכן חצי שעה, שעה, האדונים יקבעו כמה
חשובה השיחה עם האדון. אנא, שבו כאן על הספסל בשקט ומיד אתן
לכם תשובה."
לא עברו כמה דקות והשומר הופיע:
"האדונים של "אגרובנק" ו"השיכון" החליטו פה אחד להפסיק את
השיחה ולמסור לכם כמה זמן הנחוץ לשמוע את הצעתכם."
"זה יותר טוב", נהם מרקובצקי, "פשוט, צריך לדעת להעמיד אותם
במקומם. את ראשונה אניושקה."
ואכן אניושקה העמידה אותם במקומם. כשהרגישו בה שלושת הגברים
היושבים מאחורי השולחן וממשיכים בדיון, הנכנסת בסוודר תכול
מיוזע וחבושה מגבעת תכלת רחבה, ששנים נהגה מלכת בריטניה לחבוש,
קמו כאיש אחד וברכו אותה פה אחד:
"ולקאם ליידי אנד מיסטר. האו אר יו" (ברוכים הבאים. מה שלומכם?
אנגלית).
ענתה מכאנית: "ול" (טוב) ואחר כך תוך תדהמה גלויה סקרה את
שלושת העומדים, כמו מפקד הטירונים במסדר הבוקר. לשווא חיפשה מה
משותף ביניהם. הגבוה שרץ אליה להזיז את הכורסה הכבדה שהייתה
תקועה מתחת לשולחן, היה לבוש כמו ג'נטלמן אנגלי בלי רבב או שמא
מלצר בכל מלון גדול. אחרי שקירב את הכורסה נעמד מאחוריה, מוכן
לעזור לה להתיישב בה. היה זה אחד השותפים של "אגרובנק", עולה
מרוסיה, שפסל (יעקב) מירנבורג (מירון), שהעדיף להדגיש בכל
הזדמנות את ידיעותיו בשירת פושקין, לרמונטוב ופסוקים
פילוסופיים מטולסטוי, מאשר להיות סוחר קרקעות. אף שותפו הנאמן
שעל אף המפגש העסקי לבש חלוק לבן של רופא או עובד בית חולים,
העדיף בכל הזדמנות להדגיש שאיננו סוחר אדמות, אלא חוקר במעבדה,
שבכל רגע יגלה ייצור סוכר מ... מיץ תפוזים ולהפך. היה זה שמעון
יעבץ, אשר חלם שהמצאתו תזכה אותו לפרס הדומה לנובל הגדול
ויעניק לו יותר כבוד מאשר לאחיין יעקב, סנטור אמריקאי, ידיד
טבעי של ארץ ישראל. רק שלישי שישב בצד נבדל משני בעלי
"אגרובנק": זליג לוביאניקר (לבון), צנום ונמוך מהם, לבוש
מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, לא התבלט אך היה פעיל בכל העסקות
- נציג "שיכון עובדים", שפעל עכשיו למיזוגן של שתי החברות,
למען יחד יוכלו להקים עיר לפועלי תל אביב, מחוסרי הבית כי לא
יכלו להתחרות במחירים העולים כל יום עם אלה, שלמענם בנו בתים.
אחרי שסקרה במבט חד את חדר הקבלה ואת שלושת המקבלים את פניה,
החליפה פתע את מבע פניה האציליים והפתיעה את השלושה בשאלה
בלשון עברית:
"האם במקרה שולט מישהו מג'נטלמנים בלשון מקומית, כלומר
עברית?"
צחוק קולני שפרץ משלושת העומדים שבר את המתח, ששרר עם כניסתם:
"היה לנו רושם מדברי השומר, שמדובר בתיירים... סוודר תכול ביום
קיץ והעיקר 'סומבררו' רחב ותכול, שחובשת שנים אם ובעצם סבתא
מלכה... כל זה לא מתאים לנוף "אגרובנק"?"
"ריבונו של עולם", קראה גברת אנה, "בגלל "שלפה" הישנה, שקנינו
ב"מרקס אנד ספנסר" לפני שנים ושאף פעם לא הייתה הזדמנות לחבוש
אותה בעבודה ואפילו ברחובות תל אביב, לחשוב אותי לתיירת, וזה
בכלל לא קוראים "סומבררו", שהוא תמיד שחור, כמו כל בגדי
הספרדים, אלא "א פושעטע שמאטה". לפני שבאתי לכאן אמרה לי מכירה
שלי טובה: "אנושקה, חבל לך להרוס את "פריזורה" (תסרוקת) שלך,
במקום שאליו את נוסעת יש המון חול ואם סערת חול תחדור לשערות
שלך, אלף מברשות לא יוציאו אותו."
"היא ממש מדברת בעגת "גזוזניקים", קרא יעבץ בהתפלאות.
"למה אתה קורא לתושבי תל-אביב "גזוזניקים"? כולם עובדים קשה
למען פרנסתם. רוב הגברים על הפיגומים. אפילו שלונסקי ואלתרמן,
שבערב יושבים ב"גזית" וחזקאל מגיש להם כוסית וודקה, סוחבים
דליים בשעות היום, כדי לחסוך קצת כסף להוצאת חוברות השירים
שלהם. ואני, שפנית אליי אנגלית, כמו למלכת אנגליה, היודעים אתם
ממה התפרנסתי?"
"בטח תיקנת את המכנסיים הקרועים של "חלוצים", תופרת, איזו
עבודה יש בתל אביב לנשים?"
"תופרת, אבל מה תפרתי? לא מכנסיים קרועים! אלא אריחים,
"בלאטות". לא הייתה "בלאטניקית" יותר כשרונית ממני. על "קבוצת
אנה" שמעתם פעם? לא הייתה פעם יותר רצויה על ידי הקבלנים מאשר
קבוצת הבנות שלי, שעלו על גברים ב"פלס מים". אם אתה רוצה דיוק
ורצפה ישרה וחלקה כמו ראי, תזמין "קבוצת אנה", קראו קבלנים
במודעות "דבר". לצערי הייתי מוכרחה להפסיק, כששרלה שלי נסעה
לחדרה וחזרה עם "מלריה" והייתי מוכרחה לשבת על ידה יומם
ולילה."
"תשמע שפסל", קרא יעבץ, "הנה מזדמנת לנו מרצפת ידועה, נקווה
שנקבל ממנה בגלל היכרות הנחה, כשנתחיל לבנות."
"לדאבוני, אני היום לא מסוגלת להתאמץ כמו אז כשהייתי צעירה,
והבנות שעבדו אתי הן היום כבדות ואולי גם שמנות מדי אחרי לידות
רבות", נאנחה אנה.
"נו, אם ככה, נעזוב זיכרונות וניגש לביזנס. איך אומר אנגלי
"טיים איז מוניי" (הזמן הוא כסף) -במה נוכל לעזור לכם?"
"היינו רוצים, אם זה אפשרי, לראות כמה דוגמאות של בתים."
"כמה?"
"למשל, בית חד משפחתי, פרטי עם גג רעפים אדומים, שאי אפשר
לבנות עליו עוד דירה של שכן, שידפוק במקל על תקרה שלנו, או בית
עם גג בטון וברזלים בולטים ממנו להקמת קומות נוספות."
"אין לנו שום בתים לדוגמה, מלבד בית הזה, שבהחלט אינו לדוגמה",
ענה בטון יבש אדם בחלוק.
"אני יודע, שאם אני נכנס לחנות כלשהי, נניח לחנות נעליים, מראה
לי הסוחר כמה דוגמאות של נעליים מאיטליה, אנגליות ואפילו תוצרת
הארץ ומציין הבדלי מחירים. ובכלל לא קונים שום סחורה, מבלי
שהסוחר מראה כמה דוגמאות לבחירה."
"זהו הבדל בין סוחרים הרואים באדמה סחורה, שמיד שקונים אותה,
כבר חושבים כמה אפשר להרוויח בשעת מכירתה. אצלנו האדמה, אפילו
גבעת חול, אחרי שחילקו אותה למגרשים, איננה סחורה, שאפשר
להכפיל את מחירה, אלא מוצר, חומר ליצירה, שתתגלה במוחו של אמן,
בעל מעוף ואז המחיר שלה יהיה לגמרי שונה. זה פשוט חישוב של בני
אדם, שהם שונים מסוחרים פשוטים, בני אדם שבכל הזדמנות מקדימים
את הסוחרים הפשוטים החושבים שהם סידרו את הקונה התמים, שקנה
חלקה, שעלתה להם שלוש ואפילו חמש לירות בעד שמונה והם יתמקחו
אתו בעשר לירות." הרצה לו בקול שקט אדון מירנבורג.
"ואתם לא מרוויחים ככה ממוצר שלכם?"
"יש הבדל תהומי בין סחורה שלהם, שלא דואגים לעתידה ורק קונים
כדי מה שיותר מהר למכור אותה ברווח לבין המוצר שלנו. עדיין לא
מבין? נניח שנכנסת לחנות דברי כתיבה וביקשת עיפרון. כמה שילמת
בעדו? חמישה גרושים? עשרה? ונניח שחיים נחמן ביאליק קנה אותו
עיפרון בעד חמישה, עשרה גרושים. מתיישב בחדרו וכותב נניח "אל
הציפור", ניגש לעורך ה"דבר" ומגיש לו גיליון נייר, שמילא
בעיפרון זה, וכמה לירות הוא דורש בעד זה שכתב בעיפרון, שערכו
חמישה, עשרה גרושים? ואם הוא חלילה נפטר ורוצים למכור עיפרון
של ביאליק, כמה לפי דעתך ידרשו בעד העיפרון שלו, עיפרון שבו
כתב המשורר "אל הציפור"?"
"טוב. אבל ביאליק יש רק אחד..."
"וחברה "אגרובנק", שקונה הרי חול, כדי להחליף אותם לעיר,
שתתחרה עם תל אביב, היא רק אחת, נבדלת בראיית העתיד מספסרים
קטנוניים, הרואים בכול רווח, מבלי להתייחס למה שקונים
ומוכרים", התערב לפתע לשיחה יעבץ, "הבאתי לכם כמה מפות המתארות
כמה דוגמאות של בתים, שיש ברצוננו להקים, רק ספק אם מישהו מכם
יבין את פשר המפה."
"בזה סמוך עליי", הפסיקה אותם גברת מרקובצקי, "כשהייתי מניחה
'בלאטות' לא זזתי בלי מפה, שאמרה לי כך וכך אריחים בסלון, בחדר
השינה ואפילו בשירותים, איפה ישרה ואיפה צריך לשבור. אהה, זהו
בית סטנדרטי עם שני חדרים וכמובן עם "הול", שמונע מהמבקר
להיכנס ישר לחדר השינה. ופה מטבח, לא צוין שום פריט, ומצד השני
שירותים, מושב ואיפה מקום לנטילת הידיים?"
"במקלחת."
"במקלחת? אני רואה כיור והמקל המכופף מה זה צריך להיות? מקלחת?
ואיפה אמבטיה? לאן יישפכו המים? כל הרצפה תהיה רטובה. אני רואה
ציון של שקע וחור. ואם המים יזרמו מתחת לדלת, כמו אצל אחת
השכנות, ויתפשטו בכל הפרוזדור, לא, בלי אמבטיה אין מקלחת, לנו
יש אמבטיה ורודה, הוורוד נותן קצת הרגשה של אינטימיות ומתמזג
עם רוך הגוף."
"גברת, למה כל הליריקה? ורוד? רוך הגוף?" הפסיק אותה יעבץ,
"כשנגיע לבניין מקלחת בביתך, תוכלי בכסף שלך לבחור לך אצל
אינסטלטור או ישר מחנות אמבטיה לפי רצונך, אפילו עם נקודות
זהב. מפות אלה מראות לך מה אנחנו מתחייבים לבנות לך, כמו למאות
אחרים, בעד כספך שאת משלמת לנו. סטנדרט לכולם מיידי אגרובנק."
"אני מאוד מעריכה שאתה למען לשכנע אותי לרכוש אצלך דירה, לא
מבטיח לי שתשתדל במידה אפשרית לעשות מה שאני מבקשת. רוצה -
טוב; לא מסכימה - יש הרבה דגים בים ולא מוכרחים להזמין אצל
איש, שמראה לך רק ים של חולות, ומאמין שכאן תוקם עיר לתפארת.
דבר אחד יכול אתה להבטיח לי, אם אבחר בבית פרטי, כולו שלי,
שתבנה לי גג רעפים אדום ועל יד חלוני תקצה שטח קטן של חולות
שאוכל לגדר אותו, לאחר שאיטע בו גינת פרחים ואחרים לא יסתובבו
לפני חלוני ולא ידרכו על הפרחים שלי."
"את זה אנו יכולים להבטיח לך", התערב מירנבורג.
"בחוזה?"
"עדיין אנחנו לא מדברים על חוזה. יש עוד כמה פעולות לפני חתימה
על חוזה."
"ומה הן?"
"ראשית כול, יואיל בעלך לפתוח הארנק שלו ולשלם לחברה דמי
הרשמה. זה עוד לא על חשבון הבית, רק הוכחה שלפנינו אנשים
רציניים, שחושבים ברצינות לעמוד בכל התשלומים הנחוצים, כשנתחיל
להפוך חומר גלמי למוצר."
"ובכמה זה מסתכם. כלומר דמי הרשמה?"
"לפי שעה המחיר הוא 10 לירות. מיד כשניגש לבנייה ממשית, תשלם
לחברה 18 לירות וכך לפי שלבי בנייה. במקרה שבשלב מסוים לא תשלם
בזמנו את הסכום הנדרש, לא נפסיק לבנות, רק פשוט נעביר בעלות,
על מישהו שיהיה מסוגל לשלם לך כמה שהכנסת, ברור מלבד דמי
הרשמה. אנו מצדנו נגבה ממך קנס בגודל 20 לירות, אם יהיה צורך
על ידי צו בית המשפט. האם הכול ברור לך, ואתה חושב שאנו לא
בצדק נישלנו אותך מזכותך ל בית שלך?"
"בהחלט הוגן, אלא שפשוט לא נטלתי עמי את ארנקי, מחשש מפני
שודדים; אני יודע, מקום לא ידוע בין החולות. ונוסף לכך אני
מוכרח קודם לשוחח עם אשתי. נניח מחר אתן לכם תשובה. מסכימים?"
"אפילו בעוד שבוע. אחרי הכול לא בזבזנו את זמננו על דברי סרק
ודרכך ידעו ידידיך, איך החברה שלנו פועלת, וכשיבואו אלינו,
יקבלו את העובדות קרות, כמונו בלי תחושת קיפוח, ובלי הרגשה
שאנו סוחרים שרוצים בכל מחיר לשכנע אותם לקנות חתול בשק, במקרה
זה חול פשוט תמורת כספם הממשי."
"בכל אופן בינתיים אתם אורחיי, הקניינים הראשונים, שייכנסו, אם
ירכשו אותו, לבית ראשון ב"אגרובנק", שעליו יהיה רשום "רחוב
פלוני. מספר 1, ביתם של משפחת מרקובצקי, הראשונים ב"אגרובנק".
"תודה רבה בעד הכבוד ו..."
"ואיך תחזרו? אמנם ידידכם הבטיח לכם, שמכוניות רבות נוסעות על
הכביש, אבל אני אומר לכם, שאף אחת לא תעצור לקחת אתכם, ואם
תעמדו באמצע הכביש ואפילו תשכבו עליו, כדי לעצור אותם, ידרסו
וידהרו הלאה. איש לא יסתכן, לעצור ולהעלות נוסעים זרים במקום
שבו שולטים מאחורי כל שיח צלפים ערבים מאבו כביר."
"פה ייכנס לתמונה האיש שבמשך כל הזמן גוזר על עצמו שתיקה.
פנחס, כשגרין יעצור להחזיר אותך הביתה, האם תוכל לשכנע אותו,
שייקח גם את שניהם לתל אביב?"
"אין בעיה. "הציפור הכחולה", שבבוקר מלאה עד אפס, באנשים
הנוסעים לתל אביב, למען להתפרנס, בערב כאשר ייסע להחזיר אותם,
איש לא ייסע חוץ מכמה משוגעים, כמוני, אז יהיו לו הרבה מקומות
וישמח לקלוט את אורחי יעבץ ומירנבורג."
"איך זה שיש כאן רכב ועגלון שנוסע בשעות קבועות? ובשעות כאלה.
ולמה קרא לו "ציפור כחולה"."
"זה סיפור ארוך, שלא אוכל לספר בדרך, פן גרין ישמע אותו.
בקיצור, מעשה בעולה מרוסיה בשם שלמה גרין. כשבא ושאל איך אפשר
מהר להתעשר, אמרו לו ידידיו, סוחרים במגרשים, כמו בדגים
מלוחים: "אדמה!" שמע אותם, ומיד קנה אצל כמה ערבים, שהיו
זקוקים לכסף, כמה חלקות שלהם, לא אכפת היה לו איפה חלקות אלה,
במרכז הכפר הערבי, בקצה. מעתה היו אלה שלו ומיד ניגש לשוק
קונים ומוכרים וראה, מכר אותם מיד לכמה עולים חדשים, שלא יכלו
לרכוש בית בתל אביב, שכל יום מחירו עלה ורק מי שהיה לו יותר
מדי כסף, יכול היה לרכוש אותו.
"התיישבו העולים בחושות, שהערבים השאירו להם, עם שני עצי זית
והרבה "סאברס", אך מאלה אי אפשר היה להתפרנס. קנו חמור קטן, אך
חזק, סוסה רזה והחלו לרכוב לתל אביב, מקום שמרצפות היו רצופות
ב"פונטים" ולמדו במהרה מקצוע המכניס ביותר: בנייה. אחדים נשארו
בלילה וישנו בבתים לא גמורים ואפילו על פיגומים. אחדים רצו
לשוב בלילה על חמוריהם ועל הסוסות שלהם ולפעמים שרק כדור מכוון
על אוזניהם. ויצעקו בני ישראל לאיש שהכניס אותם למקום מסוכן.
בלחץ זה רכש שני אוטובוסים, בני מתושלח, צבע אותם בצבע טרי,
במקרה בחנות היה כחול וכדי לעודד את האנשים שישתמשו ב"סוסים"
שלו, כתב בחוזים על בתים שהקים אחר כך, שכל מתיישב מתחייב לא
לרכוב על חמורים וסוסים וחייב להשתמש בתחבורה שלו הלוך וחזור.
זה אמנם סיכן אותו, אבל בסופו הדבר השתלם לו ובכסף שהרוויח
הקים לאט לאט שכונה, ליד הכפר הערבי. והיום היא נקראת באופן
רשמי "שכונת גרין", ועתה תסלחו לי, אך בטרם אדון לבון ילווה
אתכם הביתה, יש לנו הרבה לסכם אתו, כלומר להמשיך בישיבה
שהפסקנו."
הוא צלצל בפעמון יד קטן ומיד הופיעה עוזרת בית:
"אנט, תגידי לבעלת הבית, שאני ביקשתי שתבוא לחדר, אבל לא מיד,
מהר-מהר, לאט-לאט, זה לא דחוף."
כשיצאה העיר:
"עובדת מצוינת, שקטה, עולה מרוסיה, שהייתה פעם מורה, ועכשיו לא
יכולה להמשיך במקצוע, כי היא מתקשה לקלוט עברית נחוצה למורות,
אך ניכר בה שהיא מבית טוב. כשאשתי אומרת: "ארוחת צהריים" מיד
היא מכינה על השולחן תחתיות וסכו"ם בסדר נכון."
כשנכנסה אשתו, ביקש ממנה שתארח את הזוג בחדרו, בטרם ייסעו עם
גרין הביתה.
"תראי לה את כל תוצאות החקירות שלי, את תרכיזי הסוכר מתפוחי
זהב, אבל חלילה שיגעו בהם או יטעמו, יש כמה חומרים שאני מנסה,
שעלולים להזיק להם, אם ייקחו אותם לפה."
"אל תדאג. הם לא ילדים ואני אזהיר אותם. בינתיים אכבד אותם עם
כוס תה חם ועוגיות תוצרת בית. באותה הזדמנות אשלח גם עליכם תה
וכמה עוגיות. אי אפשר לדון שעות בלי שתרטיבו שפתיים."
"מאה תודות לך, יקירתי. ובטרם ניפרד, הערה אחת לך אליך מר
מרקובצקי, אם במקרה תחליט לרכוש, אין לך צורך למשוך את אשתך
לחולות, תוכל כל יום למסור את הכסף לאדון לבון, שבכל בוקר נוסע
עם אוטומוביל של גרין אלינו. תקבל כבר למחרת קבלה רשמית. זהו.
להתראות."
כשנשארו לבדם, פתח לבון:
"דברי גברת מרקובצקי על פועלי הבניין ישנים בשלדי בניינים
המוקמים או אף על הפיגומים, כשאגרוף תחת ראשיהם, הזכירו לי את
האתגרים שהציבה לה חברת "שיכון", שבה אני חבר ואת תפקידיה
ומאידך גיסא שפע מגרשיה הנמצאים אצלכם, חושב אני שיהיה זה נכון
לחכות ועד שתחליטו שרשימת המבקשים לרכוש אצלכם דירה מספיקה כדי
להתחיל לבנות, אחליט אני להמריץ את התהליך ולרכוש בשביל פועלי
בניין, חסרי הבתים, לכל הפחות תריסר מגרשים."
"תריסר? אתה יודע כמה יעלו רק דמי קדימה? 120 לירות ואפילו
למענך בעיגול רק 100. אם יש לך עכשיו סכום זה בתיק שלך, אני
ממלא מיד בשבילך גיליון הזמנה של תריסר מגרשים ואיש שירצה
לרכוש אפילו בשביל בני יישוב שעדיין בחוץ לארץ לא יקבל מגרשים
שלך, אפילו אם יחסר לקיום העסקה תריסר מגרשים. אם כן לרשום
לך?"
"חשבתי, שחברת "שיכון" המוכרת לך את יכולתה, לא צריך לשלם בטרם
תתחיל לבנות. במקרה התייבש אצלי ארנק ואצטרך לגשת לכמה בנקים,
שיש לנו קשר אתם, כדי למלא שוב את הארנק שלי, אז בינתיים
תרשום..."
"פרינציפ הוא פרינציפ ואפילו לו בא מלאך גבריאל בלי דמי קדימה
לא ארשום לו מגרש בשביל דרי השמיים. מה שאני יכול להציע לך,
הוא שבינתיים תרכוש ארבעה מגרשים בלבד ואנחנו מתחייבים להכניס
אותם למקרר, עד שתשלם ותוכל להזמין כמה שתרצה."
כעבור שלושה ימים הופיע במפתיע במשרדו מרקובצקי, כשדמי קדימה
בידו:
"במשך יומיים התייצבתי כל בוקר ליד אוטובוס של גרין ומצפה
ללבון, כדי למסור לו את הסכום לחברה שלך, אבל הוא לא הופיע.
אתמול פגשתי אותו במקרה בסביבת בנק הפועלים והוא הודיע לי,
שבינתיים לא ייסע לחולות, עד שלא יקבל את הסכמת חבריו וישיג
הלוואה ממנהלי הבנקים וגם מנהלי בניין. אז החלטתי, "הציפור
הכחולה" תמיד לרשותי בבוקר ואחרי שאכניס דמי קדימה, תסכימו
בוודאי שאישאר אצלכם עד יציאת הנהג לפנות ערב וכך עשיתי."
"יפה עשית", שיבח אותו יעבץ ומיד מילא גיליון הזמנה בשבילו:
"הנני מאשר בשם חברת בנייה "אגרובנק" שבתאריך פלוני הזמין מר
מרקובצקי אברהם בשבילו ובשביל משפחתו בית פרטי והכניס דמי
קדימה בסכום 12 (שתיים עשרה) לירות. מאחר שזהו בית ראשון הובטח
לו שיסומן בספרה 1 ויצורף לוח על הבית "בית ראשון ב"אגרובנק" -
משפחת מרקובצקי."
כשנפרדו בערב רשם יעבץ ביומנו האיש: "מרקובצקי, לפי דבריו
"מיניסטר" ניקיון (?) ברוסיה, פה בארץ צבע מעולה בבניין. בעל
רעיונות שאפשר להיעזר בהם, מועמד לחבר ועד השכונה.
"אשתו בעבר ראש חבורת בנות, שהתחרו בגברים בהנחת אריחים בחדרים
הנבנים. בעלת קשרים הדוקים עם פועלי בניין חסרי דירות. מועמדת
כסוכנת שתגייס פועלים, שיסכימו לעבור מתל אביב ל"חולות" ויבנו
בשביל עצמם דירות."