יש לי נטייה כזאת לחלום בהקיץ או יותר נכון לבהות ולהתנתק
מהמציאות.
בהתחלה נראתה בעיה זו שולית לגמרי, אפילו זה היה די נחמד -
ההפרשי זמן האלה בחיי, אך במרוצת הזמן היא התבררה כחמורה ביותר
עד כי אף ברגעים אלו אני עדיין עסוק בלשלם את מחירו הכבד של
נחת זרועה.

הכל החל לפני שנה בערך...

ישבתי לי בחדר כאשר אמא שלי החלה לתת לי עוד אחת מהרצאותיה
האינסופיות על "כמה חשוב לסדר את החדר - בכלל חשוב להיות מסודר
כי איך אפשר בכלל למצוא פה משהו ... " וכמובן , טיעונה החזק
ביותר - "בסוף עוד תהיה כמו אבא שלך שמבזבז חצי מחייו על
חיפושים אחר עטים ומצתים ו... ואני כל הזמן צריכה לרוץ ולסדר
אחריו" (אגב, מה שהיא לא ידעה זה שלרוקי הכלב שלנו יש תחביב
לגנוב לאבא שלי את העטים והמצתים ולקבור אותם בחצר) בכל מקרה,
בעודה מרצה בפני את ההרצאה הנ"ל גיליתי שעל התקרה בחדר שלי
ישנו וו כזה שתולים עליו דברים. הוא נשאר עוד מהתקופה שהייתי
קטן ואמא תלתה עליו מובייל צבעוני ומכוער שהרעיש כל הזמן,
ובגלל שהוא היה כ"כ מכוער התביישתי להזמין אלי חברים. כמה
שביקשתי היא לא הסכימה להוריד אותו. וככה התחלתי נזכר בילדותי
ושכחתי בכלל שאמא שלי מדברת איתי. כשהתחברתי בחזרה למציאות אמא
שלי כבר הלכה והחדר היה מסודר. הרגשתי די מוזר, תמיד הייתי
מתעצבן עליה והיינו רבים ולא מדברים בערך עד ארוחת הערב, אבל
הפעם לא רק שלא התעצבנתי אלא הרגשתי מן הרגשה טובה כזו, HIGH
לא ברור כזה שגורם לך לחייך ללא סיבה ובצורה בלתי נשלטת.
התחלתי לגלות את היופי והפשטות בכל דבר, כל נקודה בקיר, כל
גרגיר חול. לפעמים הייתי מדמיין שאני נמלה קטנה שמטיילת לה
במקום בו אני בוהה ואיך שללכת מטבח זה בערך כמו מסע כומתה.
והקומה השניה זה בכלל כבר חו"ל.

עם הזמן התחלתי לעשות את זה לעתים תכופות הרבה יותר. זה היה
מפלט אולטימטיבי מהעומס שהעולם מטיל עליך ובכלל מכל מיני מצבים
שבעבר הייתי כ"כ מתרגש מהם ועכשיו אני הפכתי אדיש טוטאלית
אליהם.
פעם עליתי לאוטובוס 4 בתחנה המרכזית בפ"ת. זהו קו מאוד מפורסם
צפוף וחם ומסריח ומעצבן שכן הוא עובר דרך השוק העירוני ומאחסן
בתוכו ריחות של ירקות, דגים, עופות, פירות, זיעת האנשים הבל
פיהם ובכלל את צחנת גופם הטבעית. בתחנה של השוק עלו מלא אנשים
ואיתם אוסף הריחות המוזכר לעיל. לידי התיישב אדם מבוגר מאוד
שהחליט שרגליי הן בהחלט הכלי הטוב ביותר למנוע מהאבטיח שלו
להתגלגל דרך הדלת. בנוסף הוא גם החל פוצח עם עצמו על עניני
דיומא. הוא ועצמו החליטו לתת לי הרצאה שכזו על "איפה אתה היית
ב48" ושבגין בחיים לא היה מחזיר את הגולן. מצב פשוט מושלם
להתנתק. התנתקתי כ"כ ששכחתי לרדת בתחנה הנכונה. זו הייתה הפעם
הראשונה שהתבאסתי כשהתחברתי לי בחזרה.

לפעמים זה ממש לא רצוני- אני מתנתק בלי שאני ארצה ואני חוזר
למציאות באופן אקראי לחלוטין, אבל ישנן פעמים כמו הפעם ההיא
באוטובוס, שבחרתי בזה. יותר מאוחר יכולתי להתנתק מתי שאני רוצה
וגם לשלוט בזה ככה שאם התנתקתי בכוונה, הייתי מתחבר אחרי כמה
זמן, נותן הצצה אל העולם, רואה שהכל מתקדם כשורה, ואז מתנתק
בחזרה.

פעם ניסיתי להסביר את זה למורן, שהייתה אז חברה שלי,

אבל היא לא הבינה.

היא אמרה שאני מטורף ומחוק לגמרי אבל שבגלל זה היא אוהבת אותי
ואז היא נתנה לי נשיקה גדולה כזו, עם חיבוק גדול כזה של אהבה
אמיתית.

החלטתי שאני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי בבהיה, ובזמן שבהיתי
חשבתי על העולם ומשמעותו, למה יש כח משיכה, ואיך זה היה אם לא
היה, ואיך באמת נראה העולם לנמלים? כי הרי כל מה שהן מכירות זה
את החדר שלי, או את הגינה, ואם לא מעניין אותן מה יש מחוץ
לעולם שהן מכירות, ובכלל איך הן מוצאות את הדרך חזרה לקן שלהן?
ואם הן הולכות לאיבוד אז מה הן עושות? ... בקיצור הבעיה שלי
החמירה.
אנשים כבר הפסיקו לעניין אותי כ"כ. הם דיברו כל הזמן רק על
דברים משעממים וחומריים כ"כ כמו פוליטיקה או מחשבים או בגדים
או כסף.
עם הזמן שני החברים היחידים שנותרו לי (לא שהיו לי אי פעם
הרבה, כי לא הזמנתי כמעט אף אחד אליי הביתה, בגלל המובייל) היו
מורן ואריה.
מורן היא אהבת חיי, ואת אריה לימדתי את השיטה, וכשהיינו נפגשים
היינו מספרים אחד לשני  מה דימיינו או על מה חשבנו.

אבל אז קרה דבר איום ונורא, הייתי אצל מורן והיה לה בית ריק.
התחלנו לעשות את זה על השטיח בסלון שלה (הוא היה נעים כ"כ,
פרוותי כזה, עד שהחלטנו שכשיהיה לה בית ריק נעשה את זה עליו).

למורן יש עור שחום כזה ונעים, כזה שאם היית נמלה אז זה היה גן
עדן לטייל עליו. לא היו עליו הרים או גבעות רק מישורים שלמים
של יופי ועדינות והכי חשוב- רכות כזו בכל ששת הרגליים בזכות
הקרם גוף המיוחד שלה שקניתי לה לכבוד השנה שלנו ביחד.
וככה בלי להיות מודע לזה, שכחתי את עצמי במדברות עורה המדהים.
התשוקה שבי די דעכה, לא רציתי לשכב איתה, רק להמשיך ולדמיין
עצמי מטייל על עורה.

אבל היא לא הבינה.

היא טלטלה אותי חזק עד שחזרתי למציאות ומצאתי אותה בוכה.
מעולם לא ראיתם מראה כ"כ עצוב, אהובתי היחידה בוכה, דמעותיה
חוצות את לחייה החמודות וצונחות היישר אל שדה החשוף, כמו נהר
המרטיב את מדברות העור שלה ומפריע לנמלה שלי לטייל. דמעות חנקו
גם את גרוני למראה בכייה. היא בכתה בשקט בלי להשמיע צליל. רק
הדמעות זלגו להן והיא השפילה את מבטה אל השטיח שנרטב גם הוא.
אחרי כמה דקות היא הפסיקה לבכות והחלה לומר שאני כבר לא אוהב
אותה יותר, שאנחנו לא מדברים בכלל ושהיא לא מבינה מה קרה, אבל
זה כבר לא מה שזה היה בינינו.
אני כבר הבנתי לאן היא חותרת והתחלתי בוהה בכתם דמעותיה שעל
השטיח כאילו היו אלו דימעותי שלי. לא יכולתי יותר להתנגד
לדמעות שחנקו אותי, והתחלתי גם אני בוכה, ובכיי עדין היה
כבכייה שלה. ראיתי איך הדמעות שלנו נפגשות על השטיח. מעיין
עושות אהבה במקומנו.
ואז היא אמרה, שהנה אני שוב מתעלם ממנה.

ושהיא חושבת שכדאי שאני אלך.

התלבשתי והלכתי - לא לפני שאמרתי לה שאני אוהב אותה.
העפתי מבט אחרון על ביתה שהפך להיות ביתנו בשנה וחודש ויומיים
שהיינו ביחד. ובמבטי האחרון הדמעות על השטיח נראו לי כדם.

אז זהו, החלטתי סופית לשים קץ לכל זה, חיי איבדו את היופי
האחרון שנותר בהם, אין לי סיבה יותר לחיות.
הכל כבר מתוכנן אצלי טוב טוב. עד עכשיו זה היה רק אימון.
מחר אני מתנתק סופית. יש מחר ליל מטאורים, כזה שיש כ"כ הרבה
כוכבים נופלים עד שנדמה שכל השמיים נופלים עלייך. אחרי שיפלו
הכוכבים אני אתחיל לבהות ואתנתק. לצמיתות, לתמיד, באופן קבוע.


מי יודע, אולי אני אהיה בסוף נמלה, ואוכל להגשים את חלומי
ולטייל על עורה של מורן לנצח.